להזדקן בתפארת

"ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות" (פרשת תולדות, פרק כז).  

לפני 15 שנה נפטר בתל אביב המשורר דוד אבידן. חולה, עני ושקוע בחובות. כך נסתלק לו בשקיעה אל בית עולמו. בין שיריו מתאר אבידן את שקיעתו של האיש הזקן, המדשדש בערוב ימיו אל לילו:

אדם זקן - מה יש לו בחייו?

הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.

הוא מדשדש אל המטבח

ושם המים הפושרים יזכירו לו

שבגילו ... שבגילו ...

הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו

נמהל בערב בנורות חדרו.

ממסעו במסדרון הוא טרם שב

כי שם הוא עוד חשב ...

מה לעשות עתה ומה לקרוא

אדם זקן ... 

הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.

עיניו פקוחות למחצה,

מנחשות לפי תנועת הכוכבים,

אם הלחישות רומזות,

כי זה לילו האחרון.

לא מלך הוא

ויפול לא על חרבו.  

יש משהו מרעיד ומקומם בקריאה האובדנית הזו. מרעיד – כי לקריאת השיר עולות מול עינינו הדומעות כל אותן דמויות שהיו מלאות חיים ושמחה, המדשדשות בפסיעות מהוססות בין הכורסה למיטה. שאלת התכלית של ימי הזקנה אינה מניחה. ככל שמתארכת השעה בעזרת רפואה מודרנית, מתעצמת השאלה של מגמת ותכלית החיים של כל אותם אלה המכורבלים בתוך עצמם.

סיפורו של ברזילי הגלעדי

כבר שלמה המלך העמיד את תמונת המשורר הזה מול עיניו באומרו: "עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (קהלת יב). גם ברזילי הגלעדי, מושיעו של דוד המלך בבורחו מפני אבשלום בנו מתאר את אובדן החשק ואת טעם החיים. (שמואל ב פרק יט):

(לג) וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְהוּא כִלְכַּל אֶת הַמֶּלֶךְ בְשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם כִּי אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד:

(לד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל בַּרְזִלָּי אַתָּה עֲבֹר אִתִּי וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלִָם:

(לה) וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל הַמֶּלֶךְ כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי כִּי אֶעֱלֶה אֶת הַמֶּלֶךְ יְרוּשָׁלִָם:

(לו) בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

הגמרא (מסכת שבת קנב ע"א) מנסחת את הרגשתו של ברזילי כהרגשה אובייקטיבית של אדם שמאבד את הטעם בחיים:

האדע בין טוב לרע - מכאן שדעותיהן של זקנים משתנות,

אם יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה - מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות,

אם אשמע עוד בקול שרים ושרות - מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות.

עד כאן רעידת הלב למקרא שירו של אבידן.

טעם החיים

אולם יש גם משהו מקומם בהתבוננות הזו אל הזקן המבוצר בביתו. על אותה קריאה תלמודית המתארת את ברזילי הגלעדי כאיש שאיבד את טעם החיים מגיב האמורא רב בכעס גדול:

"אמר רב: ברזילי הגלעדי שקרא הוה, דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין, והות טעמא קידרא". (תרגום: ברזילי הגלעדי שקרן היה, שאותה אמה שהיתה בביתו של רבי היתה בת תשעים ושניים והיתה טועמת את הקדרה).

מה שרב מבקש לומר לנו הוא שהכל סובייקטיבי. יש זקנים שיש טעם בחייהם ויש זקנים שמאבדים כל טעם. הזקנה כשלעצמה אינה מביאה בהכרח לירידה דרמטית כזו של ברזילי. כל זמן שאדם מבוגר מרגיש שהוא עודנו נחוץ ועודנו מועיל, יש טעם לחייו. אם הוא מרגיש מיותר, נוחל אכזבות, סופג פגיעות, נמצא במצב של תלות-יתר - הרי הוא מתדרדר. כאשר הוא מרגיש שאין לו בשביל מה לחיות, הרי הוא נשבר.

מערכת הפעילות התעסוקתית פולטת את האדם המבוגר בשלב זה או אחר. מי שרגיל לחיות חיי עבודה פעילים ומוצא עצמו בגיל 65 או אפילו 80 מחוץ למסגרת העבודה - יכול לשקוע לתחושת "ברזילי". היכולת לעבור לחיי שמחה של זקנה ברוכה קשורה קשר אמיץ במציאת הפשר והנחיצות שבהשכמת הבוקר.

חובה זו למציאת מקורות השמחה מוטלת בראש וראשונה על המשפחה. כשחכמים הגדירו את מצוות "כבוד

אב ואם" הם ראו מול עיניהם את חובת הטיפול בהורה הקשיש.

"איזהו כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". כל הדברים הללו אינם רלוונטיים, בדרך כלל, ביחס להורים צעירים. זוהי תמונה מדויקת של הפיכת הסדר שבו ההורה הופך להיות תלוי בילד. האחריות נחלקת כאן לשניים: פיזי ומנטאלי. גם במירוץ החיים של "דור הסנדויץ'", אותו פרק חיים שבו אדם מוצא עצמו בתווך, בין גידול הילדים והדאגה להורים, מוטלת החובה הזו כראשונה במעלה. עובדים המסייעים לאדם הזקן בהילוכו ובתפקודו אינם משמשים תחליף למעגל המשפחתי. ביקור קבוע של נכד יכול לשמש עוגן ליום שלם. סיפור על הנעשה "בחוץ" יכול לשמש מקור לדמיון ולתקווה. בניגוד לדיכאון שבקריאת שירו של אבידן יכול אדם זקן למצוא קורת רוח בלבלוב של צמח, בשן של נכד, בחיוך של אוהב. הוא יכול למצוא שמחה בסיומו של יום בזכות אהבה שעוטפת אותו ולהתעורר עם תפילת "מודה אני" על עוד בוקר שבו ניתנה לו ההזדמנות לראות את האור והטוב שמסביבו.