קודם בעלי התעלל בי, עכשיו מתעלל בי ביהמ"ש
לקח זמן עד שאזרתי אומץ להתלונן על אלימות פיזית ונפשית מצד בעלי במשך עשר שנים. ועכשיו מלקים אותי שוב ושוב צינורות הצדק. כאילו קורבן העבירה הפך בעיני השופטים לבובת קרטון פסיבית, שאיננה מובאת בחשבון בעת קבלת ההחלטות
איך אתם ישנים בלילה, שופטי הרכב יקרים שלי?
לפעמים נדמה כאילו קורבן העבירה הפך, בעיניכם השופטים, לבובת קרטון פסיבית, נטולת רגשות וחיוּת, שאיננה מובאת בחשבון בעת קבלת ההחלטות שלכם.
כי אני רוצה לספר לכם איך אני ישנה בחמש השנים האחרונות. או בעצם רוצה לספר לכם איך החלטותיכם מדירות שינה מעיניי, איך קצב ניהול המשפט הצולע וכל דחיית דיון שמאושרת על ידיכם בקלות בלתי נסבלת גורמים לי נדודי שינה איומים. כל מהלך בחיי משתלב עם המשפט הפלילי המתנהל נגד הנאשם שהפך את חיי לגיהינום.
אתם יודעים, הרכב יקר? עד שהיה לי האומץ להתלונן במשטרה חוויתי מסכת אלימות בת עשר שנים, מידי מי שהיה בעלי. וכשהחלטתי שלא עוד, הייתי בטוחה שמדינת ישראל תעמוד מאחוריי ותגן עליי כלביאה המגינה על גוריה. כל כך פחדתי להתלונן, כל כך פחדתי ממה שעתיד לבוא.
כשגמרתי אומר לשים קץ לאלימות, המשכנעים היו אלה מהמשרד לבטחון פנים (המשטרה) שהתפארו בנכונותם להוקיע מן החברה את תופעת האלימות בכלל ואת האלימות במשפחה בפרט. אין תחנת משטרה אחת שקירותיה אינם מקושטים בכרזות ממוסגרות הקוראות לנו, הנשים, להתלונן על אלימות נגדנו.יש גם את משרד הרווחה שמעמיד עובדים סוציאליים בקהילה שאמרו לי "תתלונני, המדינה היא מדינת חוק וצדק... לא יפקירו אותך". וחוק נפגעי העבירה שהתוודעתי אליו. איזה חוק!!! וואוו. זהו, עכשיו אני בטוחה שמדינת ישראל שמה לה למטרה להדביר את הנגע. לא עוד אלימות בקירבנו.
אבל הכל חלומות באספמיה. היום, חמש שנים אחרי שהתלוננתי על אלימות פיזית ונפשית, אני עדיין מוכה. והפעם, כמה טראגי, הפעם – מלקים אותי שוב ושוב צינורות הצדק. צחוק הגורל, ברחתי מאלימות אחת היישר לזרועותיה של אלימות אחרת.
עוד מבט:
אשה מוכה: "בהדרגה איבדתי צלם אנוש"
יעל ישראל
אחותי, שולמית גלאור, בת 53, היא אשה מדהימה. ברוכת כשרונות, בעלת לב ענקי. את בעלה הכירה כשהיתה בת 20, במשבר אחרי מלחמת יום הכיפורים, והוא נתפס בעיניה כמגונן, אהב ופינק. אבל בתוך חודשים ספורים, כשהוא כבר ידע במאה אחוז שהיא שלו, התחילה ההתעללות.
אני רוצה לחדש לכם, הרכב מכובד: קורבן העבירה הוא בשר ודם, לרוב אדם שבור ומיוסר, שכל כך תולה תקוות במיצוי הדין עם מי שהתעלל בו, עם מי שגזל את זכותו לחיים נורמטיביים, הוגנים ושמחים.
הקלות הבלתי נסבלת של דחיות הדיונים
אני לא יכולה להבין את הקלות הבלתי נסבלת של דחיות הדיונים, של הימשכות ההליכים. לא פעם .. ניסיתי להבין איך ייתכן שנתתם לי להעיד עדות קשה מנשוא במשך שבעה חודשים. ביתרתם את נפשי. איפשרתם לסניגור חמור סבר ובוטה להפוך את הנאשם לקדוש מעונה, למרוח את החקירה הנגדית. ארבעה דיונים לאורך שבעה חודשים איך לא מנעתם ממנו לעשות כן? ויתרתם בקלות כשסיפר סיפורי סבתא בבקשותיו לדחיית הדיונים.
פעם אחר פעם אחר פעם סטרתם על פניי. הפכתם אותי לקורבן נוסף. של הממסד. של הצדק.
אני לא אכחיש. אני רוצה לראות את הנאשם יושב מאחורי סורג ובריח. שירגיש קצת מה זה מרות, דוחק, נטילת חירויות. אתמודד עם זה אם חלילה וחס הוא יזוכה, אבל משהו צריך לקרות! מישהו באולם שלך, ראש הרכב יקר, צריך לקחת אחריות על ניהול התיק הזה, שייגמר הסיוט הזה כבר!
הלוואי שהייתי יכולה למען אליכם את הכתוב פה באופן ישיר. אולי פעם, בעוד עשרות שנים, כשתצאו לגימלאות, יהיה בי האומץ לשלוח אליכם המכתב בדיעבד.
אבל אם יקראו זאת שופטים אחרים ויעשו חסד עם קורבנות העבירה - דייני.
לפנייה לכתב/ת 
כל כך פחדתי להתלונן
צילום: index open
מומלצים
