יותר אמריקני מיפני

במלאת מאה שנה להולדתו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה, יוצאים הסינמטקים של תל אביב, ירושלים וחיפה בהקרנות מקבץ מסרטיו - הזדמנות נדירה להתוודע לקולנוע שלו, המכיל בתוכו סתירה תרבותית ואסתטית.

בעוד במערב נתפס קורוסאווה כמייצגו המובהק של הקולנוע היפני (סרטו "רשומון" מ-1950 אף היה הסרט שפתח את הקולנוע היפני בפני המערב, וקטף את פרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה של אותה שנה), הרי שבעבור היפנים הוא נחשב כמי שהחניף לטעם הצופה האירופאי-אמריקאי.

"רשומון" - שגריר ראשון של ארץ הקולנוע העולה

אפשר להבין אותם, שכן בין סרטיו נכללו עיבודים ליצירות משל שייקספיר ("כס הדמים", "ראן"), גורקי ("בשפל"), דוסטוייבסקי ("האידיוט"), וספרות ה"פאלפ" האמריקאית (הפילם נואר "גבוה ונמוך" לפי אד מקביין).

מערבוני סושי

יתר על כן, לקורוסאווה נודעה השפעה עצומה על במאים מערביים, שנדרשו לסרטיו כמקורות השראה (ג'ורג' לוקאס יצר את "מלחמת הכוכבים" בהשפעת סרטו "המבצר הנסתר" מ-1958), או ביימו להם גרסאות מחודשת שרק הדגישו את זיקתם של סרטי הסמוראים של קורוסאווה למערבון האמריקאי וליורשיו האירופאיים.

מתוך "המבצר הנסתר". גרסת קורוסאווה ללוק, ליה, האן סולו וצ'ואי

כך, "שבעת הסמוראים" הפך ל"שבעת המופלאים", ו"יוג'ימבו" היה הבסיס ל"בעבור חופן דולרים", מערבון הספגטי של סרג'ו לאונה, ומאוחר יותר גם של "הגבר שעומד אחרון" של וולטר היל בכיכובו של ברוס וויליס. הדיאלוג הזה שבין מזרח ומערב שמתקיים ביצירתו של קורוסאווה הפך אותה לנגישה ופופולרית בעבור המבקרים והצופים המערביים.

"שבעת הסמוראים" - ממש כמו אלו המופלאים

עם זאת, סרטיו נטועים עמוק בשני הז'אנרים המייצגים של הקולנוע היפני: ג'ידאייגקי - כלומר סרטים תקופתיים וסרטי סמוראים שמתרחשים בזמן שלטונה של שושלת טוקוגאווה (1615-1868), וג'נדאייגקי - שהינם סרטים העוסקים ביפן המודרנית (בנוסף להם התקיימו ז'אנרים מודרניים נוספים דוגמת סרטים העוסקים בדמויות אם וסרטי מפלצות).

יחסי הגומלין הקולנועיים בין קורוסאווה למערב לא היו חד כיווניים. סרטיו חדורים בהשפעות סגנוניות מערביות. הוא עצמו ציין את מערבוניו של ג'ון פורד, כבעלי השפעה עצומה על סרטי הסמוראים התקופתיים שלו. אך גם על במלודרמות המודרניות שביים - הגדולה שבהן, "איקירו" (1952), על גבר הגוסס מסרטן ומבקש להותיר משהו בעל משמעות אחרי מותו - ניכרת הטמעה של אסתטיקה מערבית, במיוחד הריאליזם החברתי והאקספרסיוניזם.

"איקירו" - מלודרמה אקספרסיוניסטית

פחד, טראומה וחרדה אקזיסטנציאליסטית הם נושאים חוזרים ביצירתו של קורוסאווה, ו-19 מסרטיו, שיוקרנו במהלך החודש בסינמטקים, ספוגים בתחושה של חידלון, מלנכוליה ופטליזם. מקורן של התחושות הללו הוא, קרוב לוודאי, בכמה אירועים טראומטיים שעיצבו את חייו והשקפת עולמו.

האחד הוא רעידת אדמה שהחריבה את טוקיו ב-1923, ושקורוסאווה היה עד לתוצאותיה המחרידות (ונתן ביטוי לכך בסצינה מרשימה בסרטו "אדום הזקן" מ-1965 על רופא כפרי ביפן של המאה ה-19 הנוטל תחת חסותו רופא צעיר ויהיר). המאורע השני היה מהמרחב האישי - התאבדותו של אחיו המבוגר.

"מדאדאיו" - סרטו האחרון של קורוסאווה

האירוע השלישי הוא הטלת פצצות האטום על ערי יפן הירושימה ונגסאקי בשלהי מלחמת העולם השניה. חוויה טראומטית זו ניכרת באחד מסרטיו היפים ביותר, "אני חי בפחד" (1955), העוסק בגבר יפני שחרדתו העמוקה מפני שואה גרעינית מביאה אותו לרצות לחסל את עסקיו ולעקור לדרום אמריקה. בני משפחתו המאמינים שנשתבשה עליו דעתו מבקשים לאשפז אותו.

ניתוח אקירה

הקיום האנושי הנידף והכאוס המאיים עליו מוצאים את ביטויים אף במוטיבים חזותיים שסרטיו של קורוסאווה משופעים בהם. גשם, ערפל, אבק, רוח – כל אלה שבים וחוזרים ביצירתו: תנועתו המבולבלת של מקבת היפני, בגילומו של טושירו מיפונה הגדול, כוכב 16 מסרטיו, בסצינת היער אפוף הערפל הפותחת את "כס הדמים"; הגשם השוטף שמפניו מסתתרים עוברי האורח בסרט "רשומון"; ההליכה על פי תהום בסופו של "ראן".

"ראן" - צבעוניות מפתיעה ומיוחדת

המוטיבים הללו מסמלים את חוסר התוחלת של פעולת הדמויות, את העולם המעורער והמהתל שבו הן מתנהלות, ואת החרדה מפני קץ העולם. ועם זאת, מהמקום הקודר והנואש הזה פורצת קריאה הומניסטית מרגשת לגאולה והכרת ערך החיים.

לדבר על סגנונו הוויזואלי של קורוסאווה פירושו לצאת להרפתקה אסתטית שאין שניה לה: השימוש החוזר שלו ב-wipe (שוט נע לאורך המסך ו"מוחק" את קודמו, ומסמל מעבר של זמן ומקום); ההשפעות של תיאטרון ה"נו" המסורתי על המשחק והמוזיקה בסרטיו;

 השימוש המרתק שלו בצבע (טבלת הצבעים המפעימה של "ראן" שכמו עומדת בניגוד גמור לטירוף האנושי המוצג בסרט); ותביעתו חסרת הפשרות לאותנטיות (אלה הם חיצים אמיתיים שנורים לעבר טושירו מיפונה המבועת בסיום "כס הדמים").

קשה לחשוב על מועד הולם יותר למחווה: הצטלבות בין  מאה שנה להולדתו של קורוסאווה, 25 שנה ליצירת המופת האחרונה שלו ("ראן", 1985), ושישים שנה מאז פרץ לתודעת העולם עם יצירת המופת, שהפכה שם נרדף לחמקמקותה של האמת ("רשומון", 1950). הרטרוספקטיבה של הסינמטקים שבה ומזכירה לצופים הישראלים את פועלו של הגאון היפני.