כך ניצחה צפון אירלנד את האפלייה בתעסוקה

כשאיידן פיצפטריק מבלפסט, צפון אירלנד, היה צעיר, וסיים את לימודים בקולג', הוא התקשה למצוא עבודה - והוא לא היה היחיד. "כמעט כל החברים שלי סיימו קולג' בציונים טובים, וקרה להם אותו דבר: הם שלחו מאות קורות חיים, הגיעו לראיונות, פגשו מנהלי כוח אדם אדיבים ומנומסים, ולא קיבלו אחר כך שום טלפון", הוא מספר.

"בוגרי חוגים להנדסה ישבו חודשים בבית וראו איך המשרות שניסו להתקבל אליהן נתפסו בידי אנשים אחרים, חסרי ניסיון כמוהם שלפעמים היו ממש לא מוכשרים. כשניסו 'לגשש' ולהבין למה, הם הבינו שלמי שהתקבל 'היה מישהו' שהכיר בתוך המפעל, לרוב קרוב מבוגר שמקושר להנהלה או לוועד העובדים. הפרוטקציה הייתה על בסיס אישי, אבל המהנדסים שמצאו עבודה בקלות היו תמיד פרוטסטנטים, אלה שנשארו בחוץ היו קתולים. הם לא אמרו בגלוי: 'אנחנו לא רוצים כאן קתולים', אבל זה היה ברור גם בלי שיגידו".

כיום פיצפטריק הוא סגן יו"ר נציבות צפון אירלנד לשוויון זכויות בעבודה. השבוע הוא הגיע לישראל, יחד עם יו"ר הנציבות, איילין לוורי, לסדרת פגישות והרצאות כאורחי הנציבות הישראלית לשוויון בעבודה של התמ"ת. בראיון בלעדי ל-ynet הם מתארים מציאות שונה לגמריי מזו שזכורה לפיצפטריק מצעירותו. הנציבות הצפון-אירית לשוויון הוקמה לפני כעשור, ובמידה שהתיאורים הם מהימנים, מדובר בסיפור הצלחה שאפשר להתקנא בו - וכדאי ללמוד ממנו.

"לפני חמש שנים עדיין אפשר היה לאפיין מקומות עבודה לפי הדת", מספר פיצפטריק, "האוכלוסייה מחולקת באופן שווה, אבל רוב העסקים היו 'שייכים' לקתולים או לפרוטסטנטים. כולם השלימו עם זה, והמקומות  הפרוטסטנטיים היו כמעט תמיד יותר טובים.

"כיום זה אחרת לגמריי. חלק מהעובדים המבוגרים נשארו איפה שהם, אבל הצעירים ברוב מקומות העבודה הם בערך חצי-חצי. אנחנו עדיין נתקלים בהמון מקרים של אפלייה, אבל מי שנדחה במקום אחד ימצא עבודה במקום אחר. לילדים שלי אין בעיה למצוא עבודה, כמו שהייתה לרוב הקרובים שלי בדור הקודם".

לפקידי ממשל יש נטייה מובנת לצייר את המציאות במשקפיים ורודות, במיוחד בפני תקשורת זרה, אבל נציבת שוויון הזדמנויות בעבודה בישראל, ציונה קניג-יאיר, מאשרת: "הנציבות בצפון אירלנד הצליחה להגיע להישגים מרשימים מאוד בהקטנת האפלייה במקומות עבודה. צפון אירלנד התאפיינה בעבר באפלייה דתית ומגדרית קשה, והיא אינה מתאפיינת בכך כיום. מדובר בהישגים ששוק העבודה הישראלי והנציבות הישראלית עדיין רחוקים מהם".

לא אוהב קתולים? תצטרך לדווח

אחד ההבדלים בין המצב בישראל ובצפון אירלנד הוא עצם העובדה שקיימת שם סטטיסטיקה ממשלתית שקופה של ההרכב האתני של המועסקים במקומות עבודה. זאת, בהתאם לחוק הבריטי, המחייב את כל המעסיקים לדווח על כך לנציבות. בישראל, לעומת זאת, אין סטטיסטיקה כזאת. ועדת העבודה והרווחה של הכנסת ניסתה לאסוף לאחרונה מידע על תעסוקת הערבים בהיי-טק, בחברות ביטוח , בבנקים ובחברת החשמל. הנתונים הראו שייצוג הערבים הוא נמוך ביותר, אבל המידע שהמעסיקים סיפקו על כך היה חלקי בלבד, לרוב בטענה ש"זה לא משנה לנו".

"הסטטיסטיקה הרשמית שופכת אור על מה שכולם ממילא יודעים", אומרת לוורי, "אני בטוחה שאתה יודע, בערך, מה אחוז הערבים או היהודים מאתיופיה במקום העבודה שלך ובאלה שאתה מסקר, אבל ברגע שזה לא בא לידי ביטוי בסטטיסטיקה רשמית, אי אפשר לעקוב ולהשפיע". 

את צודקת לגבי ישראל, אבל איך אפשר להבדיל אם מישהו הוא אירי-קתולי או בריטי-פרוטסטנטי? רוב האנשים באירופה אינם דתיים, וכולכם מדברים באותה שפה ובאותו מבטא.

לוורי: "זה נכון, אבל כשאני פוגשת מישהו ברחוב, אני יכולה להבדיל מיד, או, לכל היותר, אחרי חמש דקות שיחה, בדיוק כמו שאתה יודע כאן מי יהודי ומי ערבי, גם אם ליהודי יש עור כהה והערבי מדבר עברית. הקתולים והפרוטסטנטים גרים בשכונות נפרדות והילדים שלהם לומדים בבתי ספר נפרדים, גם כיום, וזה משפיע על הכל: אתה יכול לזהות לפי הלבוש, הסלנג, הבדיחות, קבוצות הספורט הנערצות, הפאבים, נושאי השיחה. יש דברים שקשה להסביר אבל כולם מבינים. בעיני, זה בסדר: אנשים לא חייבים להיות זהים ולחיות ביחד - אם יש ביניהם שיוויון וכבוד הדדי".

איך הצלחתם לחסל תוך פחות מעשור אפלייה שנמשכה מאות שנים? זה לא נשמע סביר.

פיצפטריק: "השתמשנו בשילוב של מקל וגזר, כשאנחנו מעדיפים את הגזר ומשתמשים גם במקל. אנחנו מגיעים לכל מקום עבודה ונמצאים בקשר עם המעסיקים, מספקים להם קורסים, סדנאות והדרכה. אם אנחנו מקבלים תלונות על אפלייה או רואים שמעסיק מעדיף באופן עקבי אנשים מדת או מין מסויימים, אנחנו קודם מעירים לו, מדברים אותו ועוזרים לו, כדי להימנע מתביעות".

"אני חושב שרוב המעסיקים מבינים שגיוון בעבודה מביא ייתרון תחרותי. מחקרים מראים ששונות בעבודה מגדילה את הרווחיות של העסק ותורמת לניהול התקין שלו. רוב העסקים בצפון אירלנד פועלים גם בשוק האירי וגם בשוק הבריטי, והגיוון משפר את הקשרים שלהם בשני השווקים". 

האם יש מעסיקים משני הצדדים שבאופן אידיאולוגי מסרבים לשתף פעולה עם החוקים החדשים, ומוכנים להעסיק רק את בני ה'עדה' שלהם?

"יש כאלה, לא מעט, ואנחנו פוגשים אותם כל הזמן בבית המשפט".

מהביקור שלכם בישראל, אתם מתרשמים שקיימת כאן אפלייה במקומות עבודה?

לוורי: "אני לא מתיימרת להכיר את השטח כאן, אבל ממה שאני שומעת משיחות עם ישראלים, נדמה לי שהם עצמם מודעים לכך שהיא קיימת. כל מי ששוחח אתי אמר שקיימת אפלייה נגד יהודים מאתיופיה, שבקושי נמצאים בעבודות טובות, ונגד ערבים, שהם חמישית מהאוכלוסייה ובקושי מיוצגים בחלק מהענפים. שמתי לב שיש מחלוקת בעניין היהודים האולטרה-אורתודוקסים (חרדים, ת.ג): האם הם מעדיפים שלא לעבוד, או שדוחים אותם בגלל התרבות השונה שלהם?"

אותו ויכוח קיים בחברה הישראלית גם לגבי מגזרים אחרים: יש האומרים שהאתיופים עצלנים ולא רוצים לעבוד, ושהערבים בעצם כן עובדים, ב'שחור', ולא רוצים לעבוד במשרות חוקיות.

"אני מכירה את הטיעונים הללו. זה מה שאמרו בעבר בצפון אירלנד עלינו, הקתולים, וכשהאפלייה נחלשה, התברר פתאום שאנחנו כן רוצים לעבוד. זה מה שאומרים על שחורים באמריקה ועל כל קבוצת אנשים שלא רצוייה".

השלום הכלכלי בצפון אירלנד

האם ההצלחה הצפון-אירית במאבק באפלייה נובעת באמת מפעילות הנציבות, או שיש גם סיבות אחרות? "לנציבות הצפון-אירית יש כלים שלצערי, עדיין לא נמצאים בידינו", אומרת קניג-יאיר, "יש לה תקציבי ענק, לעומת הנציבות שלנו שקמה לפני שנתיים עם תקציבים צנועים. אצלם, כל מעסיק שרוצה לקבל מהנציבות סדנה, מקבל מיד, 'רק תבקש', ואילו אצלנו, רק עכשיו קיבלנו לכך סוף סוף תקציב של מיליון שקלים. בישראל עדיין אין חקיקה שמחייבת מעסיקים לדווח על הרכב האוכלוסיה, היא נמצאת רק בשלבי הכנה.

"ויש גם הבדל ביחס של המעסיקים לחוק: גם בישראל יש חוקים נגד אפלייה, ומעסיקים חוטפים קנסות גבוהים כשהעובד מתלונן ואנחנו מוכיחים שהוא הופלה לרעה. אבל באירופה יש אחוזים גבוהים יותר של אכיפה עצמית. המעסיק שם משנה את הגישה פשוט בגלל שיש חוק. זה לא בדיוק המצב בארץ".

אבל קניג-יאיר מתחמקת מהבדל נוסף, מרכזי, שקיים בין שני המשקים: הנציבות הצפון-אירית קמה שנתיים אחרי הסכמי "יום שישי הטוב" ששמו קץ לסכסוך בין 350 שנה בין שתי האוכלוסיות. אירלנד נכבשה בידי אנגליה במאה ה-17, וצפון אירלנד ("אלסטר" בפי הבריטים) יושבה בידי "מתנחלים" פרוטסטנטים מאנגליה וסקוטלנד שהפכו לרוב האוכלוסייה. אחרי שנים ארוכות של התקוממויות הצליח ארגון ה-IRA הקתולי להשיג לרוב אירלנד אוטונומיה ב-1923 ולהפוך אותה לרפובליקה עצמאית ב-1936, אבל צפון אירלנד נשארה חלק מבריטניה.

האירים הקתולים, שבינתיים הפכו לכמחצית האוכלוסייה בצפון עקב ריבוי טבעי גבוה, הפכו לאזרחים בריטים וזכו לזכויות שוות להלכה, אך התלוננו כי הם עדיין מופלים לרעה בתקציבים, בתעסוקה ובדיור. בשנות ה-60' פרצו מהומות אלימות בין הפרוטסטנטים והקתולים, וב-1972 החל מסע טרור של ה-IRA וטרור נגדי של ארגוני טרור הפרוטסטנטי. בלפסט של שנות ה-80' הזכירה את ביירות, סרייבו או חברון: עיר מחולקת מוכת תקריות אש, מקום שמסוכן לטייל בו ושהמקום המועדף על תושביו הוא הבית או הפאב השכונתי.

ההסכם ב-1998, והסכמים נוספים שנחתמו מאז, כללו הפסקת אש, תהליך פירוק של שני ארגוני הטרור מנשקם והקמת אוטונומיה בצפון אירלנד, עם פרלמנט וממשלה מחוזיים, ודגל ומטבע כפולים. ההסכם כובד באופן כללי (לא לגמריי), והפיגועים לא נעלמו לגמריי אבל הפכו לאירועים נדירים. בלפסט חזרה להיות עיר קסומה ושוקקת חיים, תרבות ומקומות בילוי. לכל זה הייתה השפעה פנומנלית על הכלכלה והתעסוקה בצפון אירלנד.

המשק הצפון-אירי בשנות ה-80' היה משק מפגר שהתבסס על מגזר ציבורי ענק, חקלאות ותעשייה מסורתית כמו טקסטיל, דפוס ובעיקר בניית ספינות. מנתוני משרד התעשייה, המסחר וההשקעות של צפון אירלנד (DETI) עולה כי האזור היה ב-1986 הנפה הענייה ביותר בבריטניה ומהעניות במערב אירופה, עם 17% אבטלה, פחות מ-50% תעסוקה, הכנסה ממוצעת נמוכה בכמחצית מאשר בבריטניה ושעות העבודה הארוכות במדינה.   

כיום, ענפי הפרנסה העיקריים בצפון אירלנד הם מה שנקרא באירופה 'היי-טק', כלומר, מפעלי כימיה ואלקטרוניקה. התיירות צמחה בעשור האחרון ב-7% בשנה וההשקעות הזרות גדלו במאות אחוזים.

באזור התעשייה הישן בנמל בלפסט הוקם מרכז עסקים ענק, "הרובע הטיטני", שמאכלס אלפי חברות מודרניות מכל אירופה. האבטלה הצפון-אירית הצטמצמה והגיעה ב-2006 לשיעור של 4.5%, אך מאז עלתה בשל המשבר הכלכלי לשיעור של 7%.

אירלנד ובריטניה עברו ב-25 השנה האחרונות צמיחה כלכלית גדולה, אבל צפון אירלנד הצליחה לצמצם את הפער עם שתיהן. שיעור האבטלה הצפון אירי נמוך, לפי נתוני משרד התמ"ת הבריטי, מהממוצע בבריטניה כולה (7.7%), ברפובליקה האירית (13.6%) ובאיחוד האירופי (9.6%). ההכנסה החציונית בצפון אירלנד מגיעה ל-440 לירות שטרלינג בשבוע, קרוב לחציון הבריטי - 488 ליש"ט. ממוצע שעות העבודה לעובד השתווה לממוצע הבריטי - 33 שעות בשבוע (לעומת 45 בישראל).

פער השכר בין נשים לגברים בצפון אירלנד הוא כיום 10% לשעה, לעומת כ-20% בשעה בבריטניה (ובישראל). גם הבעיה העיקרית של המשק הצפון-אירי (כמו זו של המשק הישראלי) נחלשה: כ-30% מהצפון-אירים (בעיקר נשים) אינם עובדים או מחפשים עבודה, כמו בישראל, לעומת כ-20% בבריטניה - אך הרבה פחות מבעבר.

כל סקירה כלכלית רצינית של המצב בצפון אירלנד מציינת כי השלום הוא אחד הגורמים העיקריים, אם לא המוביל, לזינוק הכלכלי. קל לראות את הקשר שלו לירידה בהיקף האפלייה. אבל מה גרם למה? "אני משוכנע שלא ניתן היה להגיע לשלום אמיתי בלי הפסקת האפלייה בחברה שלנו", אומר פיצפטריק.

בטוח שזה לא להיפך? שהשלום גרם לאנשים להפסיק לפחד אלה מאלה, ולכן האפלייה פחתה? 

לוורי: "אלה הביצה והתרנגולת. השלום יצר אווירה שגרמה למעסיקים להיפתח, והתעסוקה המשותפת חיזקה את השלום. לאנשים כיום יש יותר מכנים משותפים, ויש להם יותר מה להפסיד. בכל מקרה, זה מצב יותר טוב מכפי שהיה בעבר, שבו העימות והאפלייה חיזקו זה את זה".