"יצחק לא אהב שהפועל ת"א הפסידה"

היום לפני 15 שנה נרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל. על אישיותו הציבורית ותרומתו האדירה לבניין הכוח של מדינת ישראל מאז הקמתה, כולם יודעים. לצד זה, אי אפשר לשכוח את אהבתו הגדולה לספורט, בעיקר לכדורגל ולהפועל תל אביב. המשדר הטלוויזיוני האחרון בו צפה לפני שיצא לעצרת שבה נרצח, היה משחק של קבוצתו האהובה, הפועל תל אביב, מול הפועל בית שאן, שנגמר ללא שערים.   

רחל, אחותו של יצחק, מסבירה: "אני חושבת שהחיבור להפועל תל אביב התחיל בזה שאבא שלי היה לוקח את יצחק למשחקי כדורגל ביפו, איפה שהיום נמצא אצטדיון בלומפילד בשבתות. כל שבת הם היו הולכים, אבא ויצחק. אני זוכרת שאבא שלי היה מתלהב מתרומם וצועק, דבר שממש לא אפיין את יצחק. לאבא שלי היה אופי אחר, הרבה יותר פתוח מוחצן. יצחק היה מאוד מופנם ועצור. אף פעם לא ראית מה הוא מרגיש וחושב".

המשחק האחרון בו צפה. הפועל ת"א - בית שאן (מתוך: "ידיעות אחרונות" 

מאיר כהן, כיום שוער בני סכנין ואז שוערה של הפועל בית שאן, מספר: "אני זוכר שחזרתי הביתה אחרי המשחק כששמעתי שירו בו. בטלוויזיה שידרו את הסרט "אסקימו לימון". השידור הופסק למבזק חדשות ואז הודיעו שהוא נורה.

"לא הכרתי אותו ולא פגשתי אותו כמו שיצא לי למשל לפגוש אנשים אחרים מהפוליטיקה, אבל הערצתי אותו. אני חושב שהוא היה בן אדם מאוד מיוחד, אישיות, שרצה לעשות טוב למדינה שלנו, רצה לעשות שלום".

כהן הוסיף: "לא ידעתי עד כמה הוא אהב כדורגל וכואב לי שהמשחק שלנו מול הפועל זה המשחק האחרון שהוא ראה. היינו רוצים שהוא עוד יהיה איתנו ויראה עוד הרבה משחקים. אני יודע שהוא ניסה בכל הכוח להביא את השלום ושזה היה מאוד קרוב. כאחד שמשחק במגזר כבר 9 שנים, אני חושב שכבר מזמן היינו צריכים להגיע לשלום. ההורים שלי גדלו במרוקו וככה הם חיו - בית ליד בית עם הערבים ביחד, בשכנות טובה. זה חינוך שבא מהבית וחבל שדברים כאלה לא קורים אצלנו בארץ".

"יצחק היה מעיר הערות ביניים מהיציע"

שמעון שבס, ששימש כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופתו של רבין ואחד האנשים הקרובים אליו, זוכר היטב את האהבה הגדולה של הבוס לכדור העגול. "יצחק אהב מאוד כדורגל והיה אוהד של הפועל ת"א. בכל שבת הוא היה צופה בתוכנית התקצירים עם השערים מכל הסוף שבוע והשתדל לא להחמיץ. הוא אהב לראות משחקים מליגת האלופות, וגם אם לא היה מסתדר לו מבחינת הזמן היה מבקש ממני להקליט לו משחקים שלמים. זה היה הכיף שלו - לראות כדורגל לפני שהיה הולך לישון".

רבין עומד בשורה הראשונה, שלישי מימין (צילום: באדיבות רחל רבין)

רבין לא היה רק אוהד, אלא גם כדורגלן לא רע בכלל בעצמו. שבס: "אני יודע שכשהוא היה בפלמ"ח הוא היה משחק כדורגל בעצמו, גם בתקופה שלו בכדורי הוא היה משחק כדורגל. זה היה הספורט האהוב עליו לפני שהתחיל לשחק טניס. בגיל צעיר הוא שבר את הרגל בתאונת אופנוע ונאלץ להפסיק עם הכדורגל ולעבור לטניס".

גם רחל, אחותו, זוכרת היטב את תקופתו כשחקן כדורגל לא רע בכלל: "הוא היה שחקן מצוין, המורים שלו אמרו עליו שהוא לא רק משחק ברגליים, אלא גם עם הראש".

איתן הבר, מי שהיה ראש לשכתו של רבין ואחד האנשים הקרובים ביותר, מספר: "הוא אהב מאוד את הכדורגל האנגלי, באחת התמונות האחרונות אתה יכול לראות אותו יושב מול הטלוויזיה שלאה בזמנו קנתה לו - טלוויזיה ענקית, גדולה נורא - ורואה משחק מהליגה האנגלית. את המשחקים הוא היה רואה מאוחר בלילה, כמעט אף פעם לא בשידור ישיר או בשעות סבירות". 

מנחם דמתי, נהגו האישי, נזכר בגעגוע: "דיברנו  כל כך הרבה על ספורט, לא רק על כדורגל. עבדתי גם עם מנחם בגין ויצחק שמיר, והם לא ממש התעניינו בכדורגל. אני זוכר שפעם אחת הלכנו למשחק של הפועל תל אביב בבלומפילד, נכנסתי איתו למשחק כמו לכל מקום שהיינו הולכים יחד. אז היה כיף, זה לא כמו היום שאת ראש הממשלה מקיפים מיליון שומרים. הוא היה כמו שאר האזרחים, ישב ודיבר עם כולם וזרק הערות. 

אחרי 12 שנה: שריקות בוז צורמות בדקת דומייה

בסוף השבוע שבו נרצח יצחק רבין, נפגשו מכבי חיפה ובית"ר ירושלים למשחק מסקרן. רצה הגורל, ובחלוף 12 שנים נפגשו השתיים שוב, ב-4 בנובמבר 2007. לפני המשחק קיימה מכבי חיפה דקת דומיה לזכרו של רבין ז"ל, שהופרה בשריקות בוז מכיוון יציע אוהדי בית"ר ירושלים. בית הדין של ההתאחדות העניש את בית"ר בשני משחקים ללא קהל.

אוהדי בית"ר במשחק לפני שלוש שנים בקריית אליעזר (צילום: אלי אלגרט)

נועם, אוהד בית"ר ירושלים, ניסה להסביר את התנהגות אוהדי הקבוצה באותו ערב: "הטענה שלנו הייתה שמערבבים נושאים שלא קשורים אחד לשני. זה לא נכון להכניס את הפוליטיקה לכדורגל. אני לא חושב שרצח רבין הוא שנוי במחלוקת כי כולם מגנים את הרצח, אבל מורשת רבין והדרך שבה פעל הוא נושא טעון מבחינה פוליטית. היו כאלה במגרש שאמרו 'מה מערבבים לנו את רצח רבין לכדורגל'. באותו יום היו אני זוכר איזה 30-20 הצגות ברחבי הארץ ובאף אחת מהן לא חשבו לבקש מהקהל לעמוד דקת דומייה. כדורגל זה לא קהל של תיאטרון, לטוב ולרע".

"גם אם היו מבקשים לקיים דקת דומיה לזכרו של רחבעם זאבי, שדעותיו היו יותר מזוהות עם הקהל של בית"ר ירושלים, היו נשמעות צעקות וקריאות. אני זוכר שביקשו מאיתנו לעמוד דקה דומיה לזכר חייל וגם אז לא שמרו על השקט כי קשה לעצור קהל שמגיע למגרש בסערת רגשות".

• הצטרפו לעמוד של ynet ספורט בפייסבוק