לא חסידי הז'אנר

צחי משה. "העולם הדתי לא מאפשר לך למצוא פנאי למוזיקה" 

"המוזיקה היא אהבת חיי"

התשובות לשאלות האלו היו ברורות לשלושת הזמרים הצעירים צחי משה, דניאל סלמן וגולן אברהם. הם היו בעולם המסורת אבל הבינו שהחלום המוזיקלי שלהם גדול יותר, והורידו בעקבות כך את הכיפה. האם זה באמת היה צעד נחוץ? הייתכן שבמדינת היהודים אי אפשר להיות זמר מזרחי שומר מצוות? 

לדעת צחי משה (25), שהוציא כעת סינגל שלישי בשם "מרגיש מוזר", הדבר בלתי נמנע. "גדלתי בבית מסורתי ובזמן הצבא חזרתי בתשובה, דבר שאילץ אותי להקפיא את החלום המוזיקלי שלי. אך בסופו של דבר נשברתי וחזרתי למוזיקה על חשבון הדת. זה היה חזק ממני, כי המוזיקה היא אהבת חיי.

"כשהייתי דתי הלכתי לשלוש תפילות ביום, שיעורי תורה והרצאות. אי אפשר עם סדר יום כל כך אינטנסיבי למצוא פנאי למוזיקה, בטח לא ברמה מקצועית. העולם הדתי פשוט לא מאפשר לך את זה, כי אתה נשאב אליו. היום אני כבר לא דתי ומותר לי לעשות הכל".

דניאל סלמן (22), שהוציא השבוע סינגל ראשון בשם "עד השמיים", מסכים עם משה. משפחתו חזרה בתשובה כשהיה בן 5 והוא למד במוסדות חרדיים. לקראת בר המצווה הוא הוציא אלבום בכורה שסימן אותו בתור ילד פלא חרדי, אבל הרצון לפרוק עול, להתנסות עם בנות ולחדור לז'אנר המזרחי - ולא החסידי - הוביל אותו לחזרה בשאלה. "הורדתי את הכיפה אבל אני עדיין מאמין", הוא אומר, "צריך להבין, אי אפשר להסתובב עם בנות ולהופיע במועדונים מזרחיים כשאתה עם כיפה, זה מתנגש אחד בשני ופשוט לא הולך יחדיו.

"לצערי, הכיפה והדת מסמלים דברים שמנוגדים לעולם המוזיקה המזרחית וכעת בחרתי במוזיקה. אני מאמין שאחרי 120 שנה, כשאגיע אליו למעלה, הוא לא ישפוט אותי אם הייתי עם כיפה או לא, אלא אם הייתי בנאדם טוב. אבל לומר לך את האמת, לאחרונה אני מוצא את עצמי מתגעגע לעולם החרדי ובא לי לשוב לשים ציצית וללבוש שחורים. גדלתי על זה וזה מה שאני מכיר. אבל כרגע, עדיין, החלום המוזיקלי יותר גדול ואורח החיים הזה פשוט לא מתחבר".

עטיפת הסינגל של דניאל סלמן. "בא לי לשוב לשים ציצית וללבוש שחורים" 

גם גולן אברהם (25), שהוציא בימים אלה סינגל שלישי בשם "ואת", נאלץ להוריד את הכיפה כדי להיכנס לעולם המוזיקה ובשיחה איתו הוא מודה שהדבר מייסר אותו. "הייתי דתי, אבל מצאתי את עצמי תקוע בין עולם הדת לאהבה למוזיקה שהיא הכי גדולה שלי בחיים. היום אני עדיין שומר שבת, אבל כבר לא מגדיר את עצמי דתי וחבל לי כי אני אוהב את הדת.

"הבעיה היא, שהאוכלוסייה הדתית לא מקבלת אותך כי אתה מרקיד מעורב והחילונים לא שמים עליך, כי אתה חובש כיפה. בסופו של דבר אולצתי לבחור בין שתי האהבות שלי כי הבנתי שלשלב אותן יחדיו זה בלתי אפשרי. היה לי קשה להוריד את הכיפה, כי לפני זה בכלל עוד הייתי מעביר שיעורי תורה ושומר את הברית. אבל בסופו של יום, אני מקווה שאלוהים שופט אותי לא על הלבוש החרדי אלא על הנשמה הפנימית ועל כך שאני מכבד אותו.

"לצערי אני לא במעמד של עמיר בניון או יהודה סעדו, שאני יכול לצפצף על כולם ולשיר עם כיפה", הוא מוסיף, "אני חייב להתיישר על פי חוקי המשחק שחלים כאן. האמת, אני מאמין שאחזור לשים את הכיפה ולהיות חרדי אמיתי, השאלה רק מתי".

בלי "עיניים שלי"

אין ספק שהמונולוגים של הזמרים הצעירים לא פשוטים. הם חושפים נפש מיוסרת של צעירים, שבסך הכל חולמים לשיר אבל מאמינים שהדת מגבילה אותם. קשה לשפוט אותם ועצוב לראות שבמדינת ישראל נאלצים אנשים להתפשר על אמונתם בשביל המוזיקה.

אני, בכל אופן, מהמר שבעוד לא זמן רב הם יבינו שהאמונה חזקה מכל מקצוע כזה או אחר והיא מה שמניעה אותנו בחיים (לא משנה במה מאמינים, אגב). אותם אמנים מזרחיים שהחליטו לעזוב את הדת הפסידו פעמיים - כרגע הם לא ממש חיים לפי אמונתם, ומסתבר שגם לא נהנים מההצלחה לה קיוו.

לעומת זאת, הם היו יכולים להישאר נטועים באמונתם, ויחד עם זאת לעשות מוזיקה בתוך מסגרת קצת שונה. אז נכון, הם לא היו שרים "אוהב אותך עיניים שלי", פורקים עול עם בחורות, או מופיעים בפני קהל מעורב, דבר שבוודאי היה פוגע להם בפרנסה. אבל אני משוכנע שהם היו שלמים הרבה יותר עם האמת הפנימית שלהם, שזה אולי הדבר החשוב ביותר.

אתם כבר חברים של "מביט מזרחה" בפייסבוק?