בלי דרמות מיותרות בבקשה
אם הערוצים המסחריים עושים סדרות דרמה גרועות כל כך, למה להכריח אותם? וגם: למה חשוב לקצר את "שואה" של קלוד לנצמן ואיך ללמד ילדים על זוגות חד-מיניים. סיכום שבוע
אז הוא הוריד את הכיפה, לא החוויר למשמע המילה "כוסיות", יצא לדגום את נפלאות האלכוהול והמין בתל אביב והתפקר - זה התהלך שעובר על יקיר חרות (עוז זהבי) ב"חיים אחרים", וזה רע לתפארת, שטוח עד דק ונראה כאילו נכתב בידי ועדה קרואה.
"חיים אחרים". רק עוד סימפטום (צילום: אלדד רפאלי)
המנדט שלה היה - איך לעשות דרמה על הקונפליקט הנפשי העמוק הכרוך בחזרה בשאלה, רק בלי קונפליקט, בלי נפש, בלי תכונות ובלי אישיות. האמת, גם בלי דרמה. כי מה שנותר ממנה אחרי המכבש התסריטאי הבלתי אפשרי שלה, הוא סיפור קטן ולא מעניין במיוחד שנבלע בתוך המולת הפרסומות.
הצרה היא ש"חיים אחרים" אינה תופעה בודדת, אלא שיקוף נאמן ואכזרי של מגבלות הדרמה שאפשר לשדר בערוץ 2. והכוונה כאן אינה למגבלות המהוגנות בפריים-טיים, אלא לסד המכאיב הנובע מעצם הרצון למצוא חן בעיני מספר גדול כל האפשר של מפרסמים וגם צופים מבלי לעצבן איש, וחלילה שלא יהיה עמוק מדי או מסובך מדי או יקר מדי להפקה. אם זה יקר, ש"קרן אבי חי" תממן, וכך אפשר היהיה לעשות עוד דרמת חילונים-דתיים. ושלא יהיה חדשני מדי, חתרני או חוצה את גבולות הטעם הטוב המשוער של הצופים. במילה אחת: ייאוש.
מנגד, ישנן "עספור" ו"טרויקה" ו"נבלות" בהוט, ו"אבודים באפריקה" ו"בלו נטלי" ביס, שיאים שהערוץ השני וערוץ 10 גם יחד יכולים רק לזקוף את צוואריהם ולהתאמץ להביט בהם מלמטה, בעודם מפמפמים את עצמם ואת הצופים במאות פרומואים לחומרים לעוסים, נחותים ומשעממים עד דמעות. או ל"נשות הטייסים".
דרמה בטלוויזיה המסחרית היא תכתיב של חוק הרשות השניה. מחוקקים חכמים ישבו וחשבו ומצאו פעם, לפני שנים, שהם חייבים לשדר דרמה כדי להיות ראויים לזכיונות שלהם.
יתכן הגיע הזמן לחשוב מחדש ופשוט לפטור אותם מן החובה המעיקה הזאת - שיפיקו שעשועונים, זבלונים, ספיישלים של כלום ודוקו-דמעות והמון ריאליטי, כי בזה הם הרי מצטיינים, ושישאירו את המלאכה העדינה והיצירתית של בריאת דרמה מתקבלת על הדעת לכבלים וללווין. לאור המצאי המרתיע, אין עוד שום הגיון בהתעקשות הזאת על "איכות", כשהאיכות היחידה היא חיוכו של עוז זהבי.
לקצר ולא לשכוח
ל"שואה" של קלוד לנצמן יש מקום בפנתיאון הנצח של הקולנוע התיעודי וגם בבנק התמונות של הזיכרון האנושי. בימים אלה מציינים 25 שנה ליצירת המופת שבנויה טלאים-טלאים של עדויות ארוכות, רחבות יריעה ומהפנטות ביכולתן להעביר את הצופה בהן מכורסתו הנוחה אל לב הגיהנום, מבלי להיזקק כלל לשחזורים היסטוריים וצילומי זוועה וקריינות נמלצת, ומתוך ויתור נועז וחכם על המון עזרים דידקטיים המצויים בידיו של קולנוען שרוצה להכות בצופה שלו בעוצמה.
לנצמן בחר לעשות זאת על דרך האיטיות. 613 דקות נמשכת הגרסה הצרפתית, ויש עוד כמה - הקצרה שבהן היא האמריקנית, 503 דקות. וזה בדיוק מה שמפריד בין "שואה" לבין הזיכרון הקולקטיבי: סוד העוצמה שבאריכות הוא גם מה שיפריע לסרט להפוך לנחלת הכלל.
"שואה". הצופים החדשים לא יעמדו בזה
ברור שזו דילמה אכזרית: האם לוותר על ההישג האמנותי ולקצר כדי להנחיל את היצירה לרבים ככל האפשר, או להשאירה זוהרת בפנתיאון אבל נעדרת מן הזיכרון? עם כל הצער הכרוך בכך, נדמה לי שהזמן שחלף מאז יצאה לאקרנים פגם עוד באפשרות של המוני צופים לחוות את "שואה" במלואו.
בחצי היובל שחלף, התברר שהעין והמוח של צופי הטלוויזיה והקולנוע יכולים לקלוט כמויות עצומות של אינפורמציה ולא רק התרחשות חד ממדית וכרונולוגית על מסך: קצב העלילות, הדיאלוגים והתהפוכות בסרטי עלילה הפך מהיר יותר, והטלוויזיה מנצלת את יכולת הקליטה הזאת עד תום במסכיה המפוצלים - עד כדי כך שהצפייה ב"שואה" הופכת לצפייה במוצג מוזיאוני, ועם כל הרצון הטוב היא כמעט בלתי אפשרית. אם בעלי הזכויות ב"שואה" חפצים שיהיו לו חיים, ולא רק הערכה ביקורתית - למרבה הצער, הם צריכים לחתוך.
דווקא כן לפני הילדים
צופים נזעמים כתבו, פיקססו ומיסררו השבוע מחאות נמרצות לערוץ 2 אחרי שראו את גילי שם טוב ודורית מילמן מחוללות יחדיו ב"רוקדים עם כוכבים". זה לא היה בגלל רתיעתם השמרנית מנוכחותה של לסבית מוצהרת על המסך, כמובן. זה היה בגלל הילדים, אותם יצורים ענוגים ורכים הצופים ב"רוקדים", ונטען במחאות שהם "צעירים מכדי להיחשף לריקוד חד מיני".
לו עבדתי במחלקה לפניות הציבור של ערוץ 2, הייתי עונה להם, ראשית, שילדות רוקדות עם ילדות הוא מראה שכל ילד נחשף אליו עוד בגיל הגן, וגם אחר כך בבית הספר ולעיתים קרובות גם באירועים משפחתיים, ואין בזה שום דבר מיוחד בעיניהם. רוקדים עם מי שרוצה לרקוד ועם מי שנוח לרקוד איתו, וזהו.
אבל יש עוד דרך להסביר להם את עובדות החיים, והיא עוברת בספר שלצערי לא תורגם לעברית: "Biological Exuberance" מאת ברוס באגמיל, לשונאי וביולוג קנדי. הוא סרק את הספרות המחקרית על התנהגות הומסקסואלית אצל בעלי חיים, ומצא לפחות 300 מינים בהם תועד מגוון גדול של צורות חיים חד-מיניות: אצל אווזים ופינגווינים, פרפרים וכרישי-נמר, קופי בונובו (הכי דומים לנו ב-DNA ובהתנהגות החברתית גם יחד) וחתולים וכלבים וסוריקטות ונמיות וכל מיני חיות אחרות שחביבות על הטף.
יש ביניהם פרטים שמקימים משפחות חד מיניות ומגדלים צאצאים בנחת, יש כאלה שבוחרים באופן סדרתי בבני זוג מאותו מין ויש כאלה שמקפצים ממגדר למגדר כדי לשחרר מתחים חברתיים ומבלי להסתתר בשום ארון. הבעיה של רוב החוקרים
שצפו בהתנהגויות כאלה היתה שהם ניסו לתרץ ולהסביר אותן במונחי המוסריות המקובלת לתקופתם, כך שבתקופה הוויקטוריאנית אפשר למצוא מחקר שכותרתו "התרופפות אמות המידה המוסריות אצל פרפרים".
הספר ראה אור ב-1999 וזכה לשבחי הקהילה המדעית ולהכרה נרחבת בתקפות טענותיו, ואפילו צוטט בהרחבה בבית המשפט העליון בארצות הברית, בפרשת לורנס נ' תומס, שבה נקבע - תאמינו או לא - שהומוסקסואליות היא התנהגות טבעית. בעידננו הנאור, אפשר כבר לומר לילדים שציפורים עושות את זה וכלבים עושים את זה וכן, גם בני אדם, ושלחלק מבני האדם זה פשוט טבעי לגמרי, בדיוק כמו לגילי שם טוב.
