בין אביב 1973 לסתיו 2010

אביב 1973. ב-18 באפריל התכנס ה"המטבח" הביטחוני של גולדה מאיר לישיבה מיוחדת במעונה ברמת אביב. גולדה הגישה קפה ועוגה מעשה ידיה למשתתפים: שר הביטחון משה דיין, השר ללא תיק, ישראל גלילי, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן, אלי זעירא, וראש המוסד, צבי זמיר.

על הפרק עמדה השאלה כיצד להעריך את מצבור הידיעות שהגיעו בימים האחרונים ממקורות המוסד במצרים. הם דיווחו על כך שפני סאדאת למלחמה ואף נקבע לה תאריך - 15 במאי. למעט זעירא, כל המשתתפים העריכו שהמידע הזה אכן משקף כוונה מצרית אמיתית ולכן השאלה אינה אם תהיה מלחמה אלא מתי. הקונצנזוס היה כי המלחמה תיפתח בסוף האביב או במהלך הקיץ.

כאשר החלו לעסוק בשאלה כיצד מתמודדים עם המלחמה הממשמשת ובאה, העיר ישראל גלילי, כי "כל המערכת הזאת - קרי המלחמה המתקרבת - היא השתלשלות מהעובדה שאיננו מסכימים לחזור לקו הקודם". על כך הוסיף כי מהצעת הסדר שהגיש סאדאת לקיסינג'ר כחודש וחצי קודם, עולה שהמצרים "מוכנים לשלום ולמערכת הסכמים וערבויות בינלאומיות וכיוצא בזה - כל זה בתנאי שאנו נסוגים באופן מלא לקו הקודם", וכי "ניתן להימנע מכל הפורענות הזאת (סכנת מלחמה) אם אנו מוכנים להיכנס לסדרת דיונים על יסוד החזרה לגבול הקודם".

הדיון שהתפתח בין גולדה, דיין וגלילי, לא עסק בשאלה אם להעדיף את דרך השלום הכרוכה בנסיגה לקו הגבול הבינלאומי על פני דרך המלחמה שתרחיק את השלום, אבל גם את הנסיגה. הדיון היה הרבה יותר פשוט באופיו: כיצד, אחרי המלחמה, ניתן יהיה להסביר לציבור הרחב שמנהיגיו העדיפו את אופציית המלחמה על פני השלום וכיצד יש להעביר את המידע על המלחמה המתקרבת לידיעת האמריקנים, מבלי שאלה יתחילו ללחוץ על ישראל להתקדם בתהליך המדיני.

כאשר גולדה וחבריה בחרו במודע בדרך המלחמה הם היו משוכנעים שהיא תראה כמו היום השביעי של מלחמת ששת הימים. הם גם לא האמינו שמצרים אכן תסכים לעשות שלום מלא עם ישראל ולכן העדיפו את קו אל עריש-ראס מוחמד בלי שלום על פני שלום ונסיגה מכל סיני.

ההיסטוריה כידוע טפחה על פניהם. בדיון הציבורי שהתעורר לפני חודש בעקבות פרסום הפרוטוקולים מימיה הראשונים של המלחמה דובר הרבה על מה שעשתה המלחמה לגולדה ולדיין. אבל צריך לזכור שקורבנותיה האמיתיים היו אלפי החיילים ההרוגים, אלפי החיילים שנותרו נכים או הלומי קרב ורובם בינינו עד היום, ובני משפחותיהם ששילמו את המחיר הכבד ביותר על מלחמה שבדיעבד ברור שניתן היה למנוע אותה. זו הטרגדיה הבסיסית ביותר של מלחמת יום כיפור.

37 שנים אחרי

ועכשיו לסתיו 2010. ראש אמ"ן הבהיר בהופעת הפרידה שלו בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי הערכת אמ"ן היא שאם תפרוץ מלחמה, ובמשמע, אם לא יהיה שינוי בתמונת המצב המדינית היא אכן תפרוץ, היא תהיה רחבה יותר, קשה יותר ומרובת קורבנות מקודמותיה. אבל אזהרתו הפומבית של האלוף ידלין לא עוררה עניין ציבורי גדול יותר מאשר הידיעה על כך שרפי אדר הודח מתפקידו כשופט בתחרות ה"מאסטר שף".

נראה גם שאיומיהם של בנימין בן אליעזר ועופר עיני מדאיגים את אהוד ברק לא פחות, ואולי אף יותר מאשר איומיהם של נסראללה ואסד. שאם לא כן, ודאי היינו שומעים שהוא תובע מנתניהו לקיים מייד דיון בשאלה אם ישראל מעדיפה לצעוד לקראת המלחמה הבאה על פני כניסה למשא ומתן אמיתי לשלום עם סוריה והפלסטינים.

אם ההיסטוריה תחזור על עצמה גם הפעם, ועדת החקירה של 2011 או 2012, תמצא כנראה שההנהגה הישראלית בסתיו 2010 נהגה בהפקרות יוצאת דופן אפילו בהשוואה לצורה בה פעלו גולדה וחבריה באביב 1973. זאת, משלושה טעמים: ראשית, ב-1973 הייתה

 סיבה טובה להאמין כי צה"ל ינצח בקלות ובמחיר נמוך את המלחמה הבאה. הפעם הערכת אמ"ן הרבה יותר קודרת, וכוללת צפי לקרבנות רבים בעורף.

שנית, ב-1973 היה לגולדה ולחבריה יסוד להאמין כי התעקשות ישראלית תאפשר לה להחזיק לעד בשליש המזרחי של סיני. כיום ברור שבדומה לנסיגה עד סנטימטר האחרון מסיני ישראל תצטרך לחזור בסופו של דבר לגבולות 1967, אולי תוך חילופי שטחים מזעריים, גם בגבול הצפון וגם בגדה המערבית. ושלישית, ב-1973 עדיין לא היה תקדים לשלום יציב עם מצרים וירדן והעולם הערבי לא הציע לישראל שלום ונורמליזציה תמורת נסיגה מהשטחים שנכבשו ב-1967. היום אנו יודעים היטב שיש חלופה אמיתית ומהותית למלחמה המתקרבת. אבל ברק לא קם וגם לא נתניהו. אנחנו, כרגיל, נשלם את המחיר.

פרופסור אורי בר-יוסף, המחלקה ליחסים בינ"ל, אוניברסיטת חיפה