מי כאן בגיל ההתבגרות - אני או בני?

להשתיק את האשמה

אמה של אחת מחברותיי היא אישה קמוּלה, למרות שחלפו עשרים שנה מאותו בוקר נוראי בו צלצל הטלפון בארבע לפנות בוקר, בשאלה היכן הבן שלה. היא היתה עדיין מנומנמת כשענתה, "הוא כאן בבית".

"את יכולה לבדוק?" כך התברר הנורא מכל. לאחר ששכבה לישון בחצות, בנה בן השש עשרה, נטל את מפתחות הרכב שלה ויחד עם חבר שקיבל רישיון רק חודש קודם לכן, הם יצאו לסיבוב קצר. החבר איפשר לו לנהוג מספר דקות, כדי לתת לו לטעום את טעם הנהיגה. מאז הוא לא טעם דבר. הם נקלעו לתאונה מחרידה. הוא נהרג. החבר נפצע קשה.

והאמא? כמעט בכל פעם שאני פוגשת אותה היא מדברת עליו. החדר שלו נשאר בדיוק כמו ביום האחרון לחייו. השנים חלפו, שאר הילדים נישאו, נכדים נולדו ועדיין אין לה נחמה.

"אני מתנדבת בכל מקום אפשרי כדי להשתיק את הזיכרונות, את האשמה", היא מוחה דמעה. "הייתי צריכה לשמור את המפתחות אצלי, להזהיר אותו מפני אפשרות שכזו, להיות קשובה לדחפים שלו ואולי לתת לו תחליפים. אני אומרת לכל ההורים: 'תהיו עירניים. אל תגידו 'אצלי זה לא יקרה'. לא נופל לך הלב לפעמים?" היא שאלה אותי. נזכרתי במה שקרה בבית שלנו בחול המועד סוכות האחרון.

"אמא, אני יוצא עם החברים שלי לטיול".

"מה?" הנה זה קורה לי. הוא כבר לא מסתפק בטיול תחת עיניהם הפקוחה של הוריו.

"איזה כיף! עם אילו חברים אתם מתכוננים לצאת?" ניסיתי לשחק את האמא המבינה והתומכת.

"נו, את יודעת, רפאל ויונתן. ואח שלהם ינהג".

"אח שלהם? הוא ילד קטן. מלאו לו כבר שמונה עשרה?" נזכרתי שרק אתמול שמעתי על הרישיון שקיבל.

"אמאאאא, יש לו רישיון!"

"הוא נהג טרי. אין מצב".

"אמא, יש לו רישיון כבר שבעה חודשים וההורים שלו מרשים לו לקחת את הרכב לאן שהוא רוצה".

"אמא, גם בבית מסוכן"

איך אמא של רפאל מרשה להם לצאת לטיול בשבילי מדבר יהודה? זהו מסלול שנחשב קשה מאוד, שגם נהגים ותיקים ומנוסים זקוקים בו למיומנות יתר. לו היה בוחר מסלול פשוט, ניחא. הייתי שמחה שהבן שלי יצטרף. אבל לנסוע עם נהג חדש, שנראה צעיר הולל, עד כמה שאני מכירה אותו, למסלול שכל ספרי הטיולים מצרפים לו אזהרות? אני מזועזעת. המחשבות חלפו בראשי במהירות שלא היתה מביישת רץ מרתון.

"צריך לדבר עם אבא", הודעתי לשימי שכבר התחיל לארוז לו צידנית לדרך (סוג של מחאה ציבורית?).

"נו, באמת אמא, חשבת על זה שגם לשהות בבית זה מסוכן? כמה אנשים מתחשמלים, נחתכים, נפגעים בבית, שלא לדבר על זה שהיו רעידות אדמה בהן רק מי שהיה בחוץ באותה שעה ניצל". נכנסתי לחדר כדי להתקשר לאמא של רפאל.

היא ענתה לי בקול רגוע ושלוו. "מה הבעיה שלך? חייבים לסמוך עליהם, לאפשר להם להתנסות. חלק מתפקידיו של המתבגר הוא בניית זהות משל עצמו. על מנת לבנות את זהותו הוא צריך להתנסות ולהבין שסומכים עליו לקחת אחריות. את חייבת לתת למתבגר את הספייס שלו. הם נוסעים לטייל במדבר יהודה במסלול כייפי מאוד. תסמכי עליהם".

"אני לא חושבת שהם עדיין אחראים לעשות מסלול שהוא כייפי, אבל גם קשה ומפרך ומסובך - לבד, עם נהג חדש", ניסיתי להתווכח איתה. "אולי שיחליפו מסלול? יש לי הרגשה שבגיל ההתבגרות הם רוצים עצמאות, אבל בלי אחריות".

"כן, ואת רוצה אחריות בלי עצמאות", החזירה לי. "בכל אופן, תעשי מה שאת רוצה. אני מרשה להם לצאת לטייל. אי אפשר לכלוא אותם בבית".

הפתרון הפשוט לכאורה הפך לאבן נגף. לרגע אפילו קינאתי בה על שלוות הנפש בה היא נתונה.

"נו, את מרשה?" הילד התחנן, ממש לא הבין את ההתנגדות שלי.

"חכה שאבא יחזור".

"את מתכוונת ל'חכה שאגיד לאבא שיגיד לך 'לא', נכון?" הוא היה מתוסכל.

"אתה צודק. התשובה שלי היא 'לא'. ראיתי בחיי מספיק סיכונים ותאונות, טיולים שהסתיימו באסונות". לא רציתי לומר לו שאני לא ממש סומכת עליו, שאני יודעת שהוא צעיר נלהב ולא ממש בשל לערוך טיולים שכאלה לבד, עם חברים עוד פחות בשלים ממנו.

איפה שימי?

הטלפון צלצל. "מה קורה, שימי?"

הוא פרש לחדר לדבר ואני פרשתי לעיסוקי. התקשרתי לפרטנר והוא חיזק את החלטתי: "ברור שלא. אם יוצא איתם נהג חדש וצעיר, לנהיגה במקום מסוכן, אין על מה לדבר. אל תדאגי. אפצה אותו. מחר אצא מוקדם מהעבודה ואקח את הבנים לטיול רציני. ושלא תפתחי אשליות, ברור שהם מעדיפים לצאת לטיול עם החברים שלהם, למרות שאני יודע שהם אוהבים לטייל איתי, אבל שיהיה לו איזשהו תחליף".

סגרתי את הטלפון בלב כבד. גיל ההתבגרות. הוא מרגיש גדול ועצמאי ואחראי, אבל אני לא בטוחה שהתואר האחרון מתאים. איך מגדירים את הגיל הזה? אני מחפשת הגדרות במילון, פותחת ספרי פסיכולוגיה ומוצאת סימני זיהוי לגיל ההתבגרות. "אם בעקבות הערה כלשהי, אתם מקבלים בתגובה מבט זועם ומאשים, טריקת דלת והסתגרות ממושכת בחדר... אם ילדכם מחובר שעות לאינפוזיית הטלפון..."

אני מוצאת גם הסברים כאלה: "על המתבגר להיפרד מהוריו. פרידה זו באה לרוב עם 'בעיטות' לעבר כל מי שקרוב אליו, מכאן שהוריו של המתבגר הם 'הנפגעים' העיקריים. במצב זה מאוד קשה להשאיר ערוצי תקשורת פתוחים בין ההורה למתבגר - דבר חשוב ביותר ביחסים בין הורים לילדים באופן כללי ובפרט בגיל ההתבגרות שבו המתבגר מתמודד עם לא מעט קשיים וחרדות". אני מיואשת מלקרוא את הטקסט.

"יש לזכור שבחלק מהמקרים גיל ההתבגרות עובר בשקט יחסי ולמעט עימותים קלים, חלק מהמשפחות עוברות את התקופה הזו ללא סערות קיצוניות" (המשפט האחרון אמור לעודד אותי?)

"אמא, איפה שימי?" חיים נכנס הביתה וחיפש את אחיו.

"איפה שימי?" המשפט שלו הבעיר כל נים בגופי. רגע, לא ראיתי אותו מאז אסרתי עליו לצאת עם החברים שלו לטיול.

"שימי? שימי!" אין קול ואין עונה.

זהו, הוא מתבגר אמיתי, כזה שלא שומע בקול ההורים שלו? האם נכשלנו בחינוך עד כדי כך? אם עכשיו הוא כבר 'שם פס' על האיסורים שלנו, מי יודע מה מחכה לי בהמשך?

תחושת עילפון רגעית אפפה אותי. "אוף, צריך לבטל את כל החופשים לגילאי ההתבגרות עד שיעברו השנים האלה בשלום", התחלתי לדבר בלי קשר.

"שימי?" התקשרתי לאמו של החבר.

"הם יצאו כבר מזמן. טרם חזרו", ענתה לי בקולה השליו. השלווה שלה כמעט הוציאה אותי מדעתי.

"אתה מבין? הוא לא שמע בקולי", יבבתי לפרטנר שהלחץ ניכר בפניו.

"ואני עוד תכננתי לו טיול-טיול, מסלול קשה, העיקר שירגיש שאני מבין את הרצון שלו לטייל בתקופת החופש". מיהרתי לבדוק את מבזקי החדשות, להיות בטוחה שלא מדווחים על אסון במדבר יהודה, כשאני ממלמלת: "תגיד לי, איך נצליח לשרוד עוד קטע אחד במסלול הזה של ההתבגרות. אולי להתנתק בכוח באופן רגשי?"

"בסדר בסדר, מה כבר עשיתי, אז לא הלכתי לטיול. נלך מחר עם אבא. לא צריך להתנפל עלי ככה ולהעריץ אותי".

כנראה שגם ההורים שלו נמצאים בגיל ההתגברות.

מלי גרין , סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין לחצו כאן .

• לכל הטורים של מלי גרין