אנושי, אנושי מדי

המילים "דרום הר חברון" מעוררות בצופה הטלוויזיה המנומנם סוג של אי נחת: עוד פעם ניסיון לפיגוע? שוב מתנחלים כרתו עצי זית, היכו, מנעו כניסה של רועים וחקלאים לאדמות שלהם? מעטים מצרכני החדשות יודעים מה באמת קורה שם, ו"הטורבינה האנושית" הוא סיפור יפהפה, בלתי אפשרי ולגמרי אמיתי על פלסטינים שחיים שם בקושי ועל ישראלים שהתגייסו לעזור להם ולהביא לאדמה הרעה והצייקנית עליה הם יושבים חשמל ותקווה, קייטנה וסיכויים להשכלה, סיוע כלכלי וחברות.

"הטורבינה האנושית". אהבה במקום פוליטיקה (צילומים: ערוץ 8)

גיבורי הסרט הם אראלה ואהוד, נועם ואורי - אנשים שקשרו את גורלם עם קבוצה של פלסטינים שחיה באוהלים ובמערות במדרון עליו חולשת מלמעלה ההתנחלות סוסיא. למה הם חיים שם? כי אבותיהם ואבות אבותיהם חיו במתחם שכיום חושף לראווה את החפירות הארכיאולוגיות בסוסיא העתיקה, והם גורשו מבתי הקבע שלהם על ידי צה"ל, והם לא הורשו לבנות בתים חדשים.

אפילו בורות מי האגירה שלהם נסתמו מחמת העדר אישורים או סתם התעמרות בירוקרטית של צבא כיבוש, או הנסיבות הגיאופוליטיות בגינן צה"ל ממש לא רוצה לאפשר לפלסטינים לחיות בשלווה בשטח C. או כל אלה וגם הזנחה פושעת מטעם הרשות הפלסטינית. את הסיבות לאשורן אי אפשר לברר מתוך הסרט, מפני שהוא מתמקד במשהו שונה לגמרי: באהבה.

כשנועם - פיזיקאי ואיש היי-טק בעברו - רואה את הנורה הזעירה הנדלקת במערה בה חיים אנשים ששואפים לנורמליות, פניו זורחים בשמחה אנושית פשוטה, מתוך סולדריות עם אלה שאין להם כלום ומתוך חברות שהלכה ונרקמה בשנים בהן הרביעייה הזאת, ועוד כמה אנשים שלא מוזכרים כאן, עשתה ימים כלילות בניסיונות להגן על הכפריים בדרום הר חברון מפני כולם: צה"ל והמתנחלים, פגעי מזג האוויר והעוני, הבערות והקבעונות המחשבתיים.

עשייה נדירה אפילו בשמאל הישראלי

והם עשו זאת באופן מאוד לא מתנשא ומאוד לא פטרוני ומתוך שיתוף מלא עם רצונותיהם וצרכיהם של בני המקום. כך, התברר שצריך מקרר כדי לשמור על תוצרת החלב של הצאן, שלא תתקלקל עד שאפשר יהיה למכור אותה. כדי להפעיל מקרר צריך טורבינת רוח, כדי לברוא אחת כזאת צריך מימון ועבודה וכנראה גם היתרים מטעם אותם בירוקרטים צרי-עין שיודעים בעיקר להתעמר.

דרושות עוּבְדּוֹת

את המשוכות בדרך להקמתה של הטורבינה ולהפעלתה לתועלת הכלל יכולתם לראות בסרט שתיעד אנשים אופטימיים, חדורי רצון ומוטיבציה לעשייה - ואלה, צריך להודות, נדירים גם בתוך השמאל הישראלי, שרובו מעדיף עשייה מילולית עניפה על פני מעשים הומניטריים של ממש.

מתוך הסרט. קצת קונטקסט לא יזיק

הסיפור, כאמור, יפהפה. אבל סרטו של דני ורטה ("חמסין", מטאליק בלוז", אספלט צהוב", "קוקו בן 19") מניח מראש שכל צופיו משוכנעים לגמרי ותומכים אוטומטית בדרכם של ארבעת גיבוריו, ולפיכך הוא פוטר את עצמו מהצורך לברר את העובדות עבור הצופים שוודאי ישאלו את עצמם כמה שאלות מטרידות, וימצאו בסרט הזה המון אהבה וחברות מדהימה בין ישראלים לפלסטינים - אבל לא תשובות.

מדוע גורשו החקלאים הללו מכפרם ומדוע נהרס? האם זה היה בגלל ההכרזה על האזור כשטח אש, או כדי להדיר את רגליהם מחורבות בית הכנסת העתיק מהתקופה הביזנטית, או כיוון שהוטל עליהם עונש קולקטיבי בעקבות רצח של

מתנחל מסוסיא? מה אירע בגורלו של הבג"צ שהגישו להשיבם לאדמותיהם? האם האלימות הקשה ממנה סבלו כמה מהם באמת היתה מידי תושבי סוסיא היהודית? מה נעשה כדי לברר את הטענות האלה?

אין לי שמץ של ביקורת פוליטית על הסרט, יוצרו וגיבוריו. אני מחזיקה באידאולוגיה דומה לשלהם, אבל מאמינה גם שבדרך לשיווקה כסיפור אנושי מפעים צריך לעשות מעט עבודה כדי להציב את הסיפור בקונטקסט העובדתי המלא שלו. בירור כזה לא היה גורע במאומה משוועתם של בני אדם שנידונו לחיות במאה ה-21 כשוכני מערות, או מרוחב-ליבם של יוזמי הטורבינה. להיפך: בירור כזה יכול היה להועיל לסרט והרחיב את מעגל הצופים שיכולים לגלות בו הזדהות וגם השראה.