ההמצאה הפכה לאמת של אונסק"ו
מדעני אונסק"ו אמרו שקבר רחל הוא מסגד, כי הם אינם יותר מחוליה בשרשרת של אנשי רוח שהוציאו את יושרתם המקצועית לחופשה, כל אימת שמנגד ניצב המולך האידיאולוגי
כך, 37 שנים בדיוק לאחר ליל הבדולח, חברו לאותה החלטה היסטורית, המזרח גרמנים כיוצאי חלציהם הביולוגיים של אבות אושוויץ, טרבלינקה ותאי הגזים; הסובייטים ועושי דברם כצאצאיו האידיאולוגיים של רב הטבחים סטאלין; הטורקים כנצר גאה ומכחיש של הג'נוסייד שביצעו אבותיהם בארמנים 60 שנה קודם לכן; הסעודים כשליחי מצווה של כריתת איברים, דה-הומניזציה של נשים ואיסור כניסת יהודים למדינתם; וכמובן שאר נאורי האיסלם הדמוקרטי והמעתיר.
את ההחלטה כזכור קרע אז שגריר ישראל באו"ם, חיים הרצוג, וב-1991 היא אף נהפכה על פניה בהצבעה נגדית בעקבות התפרקות ברית המועצות. אלא ש-10 שנים אחרי, ב-2001, אותו מוסד שש להעניק את חסותו לוועידת דרבן, שהתכנסה בדרום אפריקה כדי להציג חזית כלל עולמית נגד גזענות ושנאת זרים והפכה בפועל למופע אימים נגד ישראל, לא בלי סיועם הנאמן של גופים ישראליים כמו עדאללה ומרכז מינרבה מהאוניברסיטה העברית.
כך, המוסד שקם תחת חבר הלאומים הכושל ושנועד לתקן את מחדליו נעשה ברבות הימים לגוף שהפך את הצביעות ללחם חוקו, את המוסר הכפול לנר לרגליו ואת ישראל לשטן שאין כמותו מסוף העולם ועד סופו. כ-25 החלטות אנטי ישראליות מנפיק גוף זה בממוצע מדי שנה, כששלוחותיו למיניהן מתעלות לפרקים מעל "החברה האם". כך, לדוגמה, למן היווסדה של מועצת זכויות אדם של האו"ם ב-2006, היא הקצתה לישראל 34 החלטות עוינות מבין כלל ה-40 שקיבלה עד היום.
את 'הספיח הישראלי' האחרון הוציא תחת ידיו אונסק"ו, שקבע כי קבר רחל הוא גם מסגד בילאל בן רבאח, מערת המכפלה היא "אל חראם אל איברהימי", ושישראל מבצעת חפירות במסגד אל אקצה. זאת אך ימים ספורים לפני שהארגון מצא כי המקום הראוי ביותר ליום הפילוסופיה הבינלאומי הוא איראן, המדינה הקוראת, כידוע גם לחבר'ה מאונסק"ו, להשמדת ישראל ולא בצורה פילוסופית.
מגנים רק אותנו
העובדה הבטלה שבכל 43 שנות "ריבונותה" של ישראל על הר הבית, רק פעם אחת (בתחילת שנות השמונים) הגיעו חפירותיה אל מתחת להר במסגרת החיפוש אחר ארון הברית, והיא מיד נסוגה לאחור - אינה אמורה כמובן להשפיע על קביעותיו "המדעיות והבלתי מוטות" של הארגון. בדיוק כפי שלא אמורה לדידו להיות כל חשיבות לעובדה העבשה שקבר רחל מעולם לא היה מסגד, או שרוב המוסלמים רואים גם במקום את "קובת ראחיל" או את קבר הקדושה הסוּפית ראבעה אלעדוויה, ולא את מסגד בילאל בן רבאח. אותו קבר שהפך בידי הפלסטינים ל"מסגד עתיק יומין" עת החלו אנשי הווקף ב-1996 לכנות את המקום "מסגד בילאל בן רבאח". כך הפכה ההמצאה הפלסטינית הפוליטית לאמת ההיסטורית של מדעני אונסק"ו.היות שניתן להניח כי המידע הטריוויאלי הזה היה באמתחתם של חלק מהארכיאולוגים, ההיסטוריונים והמזרחנים המאיישים את שורות אונסק"ו, נשאלת השאלה מדוע נכון היה הארגון להסתכן בהוצאה לאור של בערותו ו/או הטייתו הפוליטית, שעלולה מבחינתו להקרין גם על פסיקותיו וממצאיו האחרים. את המענה לקושייה זו יש לחפש במקום בו גם אנשי אקדמיה נכונים למכור את נשמתם המקצועית לשטן בעבור נזיד עדשים אידיאולוגי, מתוך הערכה מוצקה שעמיתיהם לא יבוא עמם חשבון - משום שהטייתם האידיאולוגית הייתה בכיוון הנכון והראוי.
והרי "מדעני" אונסק"ו אינם יותר מחוליה בשרשרת הוויה גדולה של אנשי רוח שהוציאו את יושרתם המקצועית לחופשה ללא תשלום, כל אימת שמנגד ניצב המולך האידיאולוגי. כך, למשל, טען פעם משה סנה כי לא ג'וליאמו מרקוני המציא את המקלט שיצר שידור באמצעות גלי רדיו, אלא הרוסי אלכסנדר פופוב. שכן לדידו יש אמת היסטורית ויש אמת סטנוגרמית, ולשיטתו האמת הסטנוגרמית עמדה לצד מרקוני, ואילו האמת ההיסטורית הייתה בצדו של פופוב. "האמת ההיסטורית" של סנה וחבריו ב"מולדת השנייה", ברית המועצות, הייתה מכבסת השקרים הגדולה בהיסטוריה, כשלרבים רבים בקרב אנשי הרוח במערב לא הייתה כל בעיה לעשות נפשות לאותם כזבים ופרכות – שכן הקולגות נהגו לפרגן, בעיקר משום ששירתו את אותה "אמת היסטורית" שגם הם עצמם היו חפצים ביקרה.
ועדיין, מהאו"ם ושלוחותיו לא כדאי לבצע התנתקות, שכן נזקה קרוב לוודאי יעפיל על יתרונה. מה שלא צריך למנוע מאתנו להגחיך עד דק את תעשיית הכזבים ההבלותית מבית מדרשם המשותף של הכוחות האיסלאמיים וכוחות השמאל הליברליים, מהארץ כמו מהעולם, שמבקשים לעשות כל שלאל ידם כדי למחוק כל זכר של סממן היסטורי יהודי מהמקום. לעתים להגחכה, בין השאר באמצעות האירוניה יש אפקט לא מבוטל. כך מן הסתם היה נוהג סוקרטס בבני המקום האיראנים ובקברניטי אונסק"ו לו היה מוזמן לאותו יום פילוסופיה בינלאומי בבית של אחמדינג'אד.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
