חכה חכה מה נעשה לך ברשת
סיפורו של המגזין שגנב מתכון וקיבל את עונש חייו מהגולשים יכול לשרטט את הדרך החדשה לעשות צדק בסגנון ה-2.0; אבל בעצם אפשר לראות כאן את סימניה של מגמה אפלה יותר, לא חדשה בכלל, והרבה פחות נעימה, שמאפיינת את המרחב הפרוץ של הרשת
1. מוניקה גודיו וג'ודית גריגס
Gode Cookery הוא אתר כעור אבל מרתק, שפעל מ-1997 ועד לשנה שעברה והציע מבחר מתכונים (ומאמרים על מתכונים) מימי הביניים. בין השאר אפשר למצוא שם את המאמר "בין שתי עוגות", שכתבה מוניקה גודיו, ועוסק בשני מתכונים לפאי תפוחים, אחד מהמאה ה-14 ואחד מהמאה ה-16. שווה לקרוא, ולו רק בגלל האנגלית המשעשעת של הרות סירקיסים של לפני שש מאות וארבע מאות שנה.
ג'ודית גריגס היא הבעלים והעורכת של מגזין הבישול הקטן Cooks Source. מלבד שגיאת הדקדוק המרגיזה בשם שלו, למגזין הזה יש, כך מסתבר, גישה קצת מפוקפקת לאתיקה. למשל, לפני שבוע גילתה מוניקה גודיו שהמגזין גנב לה את "בין שתי עוגות" ופרסם אותו בלי להודיע לה.
מוניקה גודיו היא אדם סבלני באופן קצת בלתי סביר. היא הניחה שנעשתה כאן טעות תמימה, שמישהו בטח התבלבל, ולכן היא יצרה קשר עם המגזין, ראשית בטלפון, אחרי זה דרך טופס "צור קשר" של האתר, כדי להבין מה קרה. גריגס העורכת ענתה לה, ושאלה מה היא רוצה בעצם. גודיו החליטה שהיא מוותרת על תמורה, אבל ביקשה התנצלות בדף הפייסבוק של המגזין, ותרומה של עשרה סנט למילה, או 130 דולר, לבית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה. כאילו אמרה, ג'ודית, צאי ולמדי עיתונות מהי.
גריגס כנראה נעלבה. אבל זה לא מסביר את התגובה המדהימה שלה:
"אבל באמת מוניקה (But honestly Monica), הרשת נחשבת ל"נחלת הכלל" ואת צריכה לשמוח שאנחנו לא "הרמנו" את כל הכתבה ושמנו עליה שם של מישהו אחר! זה קורה הרבה, בטח יותר ממה שאת מתארת לעצמך (...) אם נעלבת ואת לא מרוצה, אני מצטערת, אבל את כמקצוענית צריכה לדעת שהכתבה (...) נזקקה נואשות לעריכה, ועכשיו היא במצב הרבה יותר טוב מאשר במקור. עכשיו היא תיראה טוב בתיק העבודות שלך. מהסיבה הזאת, יש לי קצת בעיה עם הבקשה שלך לרווח כספי, אפילו למוסד מוצלח כל כך (וכל כך עשיר!) השקענו כסף בשכתוב, את צריכה לפצות אותי! אני אף פעם לא גובה כסף מכותבים צעירים על עצות או שכתוב של כתבות שכתובות רע, והרבה כותבים בשבילי... תמיד בחינם!"
אם בשלב הזה אתם רוצים לדאוג שיקרה משהו רע לג'ודית גריגס, אתם, כמו שאומרים בעיתונות, לא לבד.
2. buthonestlymonica
גודיו פרסמה את העניין בבלוג שלה ביום רביעי, בלוגרים אחרים פרסמו את הסיפור גם הם, ביניהם המגה-בלוגר ג'ון סקאלזי. ניל גיימן, הסופר סלאש רוקסטאר, צייץ בטוויטר הפופולרי שלו. באותו הערב כבר כל הרשת (כלומר, כל מי שמגניב ברשת) דיברה על זה.
מה שקרה אחר כך לא יפתיע אף אחד (כלומר, אף אחד שמכיר איך האינטרנט פועלת). הסכסוך הפך, כמו שאמר מגזין וויירד, לאופנת רשת (או "מים"): הטוויטר, שהפך לארגז החול הרשמי של צעירי האינטרנט, התמלא בבדיחות תחת התגית buthonestlymonica#. מישהו פתח חשבון טוויטר מזוייף למגזין (אחד הציוצים: "ממש מתחשק לי פאי תפוחים. מישהו מכיר מתכון טוב?" כן, רוב הבדיחות באינטרנט לא טובות). דף הפייסבוק של Cooks Magazine הפך להיות זירה לבדיחות, ויותר מ-5,400 חברים הצטרפו לדף של המגזין העלום הזה, רובם כדי לעסוק בהשמצה מבודחת (אחד המשתתפים כתב, "קוקס סורס גילו את אמריקה, ועכשיו יגבו ממכם כסף שאתם חיים פה". אחר כתב, "All your base are belong to Cooks Source". כן, גם בפייסבוק רוב הבדיחות לא טובות).
אבל בדיחות מחסלות-מותגים הן רק השלב הראשון במתקפה כזאת, ומהר מאוד פונקציית הדיונים בעמוד הפייסבוק של קוקס סורס הפכה לזירה שבה פעילים מחפשים (ומוצאים!) עוד כתבות שקוקס סורס "הרימו"; כתבות שמתארות את האישיות הבעייתית של העורכת גריגס; זאת ועוד, מספר הטלפון של המגזין נעלם מהעמוד, אתם מוזמנים לנחש למה; המייל ששלח המגזין וויירד לקוקס סורס ביום חמישי חזר - התיבה נמחקה או שהיא מלאה.
מי שבקיא בהלכות הרשת יודע שזו לא הפעם הראשונה שהאינטרנט ממצה את הדין עם נבלות. וכשאני אומר שזו לא הפעם הראשונה, אני מתכוון שזו אפילו לא הפעם הראשונה החודש. וכשאני אומר ממצה את הדין, אני מתכוון נכנסת באימ-אימו. התרשמו למשל מ"נערת הקקי של הכלב" הקוריאנית, שהושפלה באינטרנט אחרי שלא ניקתה אחרי חיית המחמד שלה ברכבת התחתית; ממרי בייל, שזרקה את החתול של השכנים לפח וזכתה למסע הצקות בחסות פורום 4chan, שנגמר בכמעט-העמדתה לדין; מלורי דרו, שהציקה לחברה של בתה לספסל הלימודים עד שזו, בת 13, התאבדה - וההצקות שספגה ברשת הצליחו כל כך לנקות את המוניטין שלה, שהיא זוכתה מכל אשמה בערכאות של העולם האמיתי; או ג'ניפר וסקוט פטקוב, שיזמו סדרה של בדיחות חולניות נגד השכנים שלהם, ונרדפו ביסודיות כזו עד שנאלצו לצאת לגלות ולאבד משרות; ובאמת שרק התחלנו. אם הנושא מעניין אתכם, אנא גשו לדף הוויקיפדיה שעוסק בוויג'ילנטיות אינטרנטית.
3. השופט צ'רלס מווירג'יניה
צ'רלס לינץ', נולד אור לשנת 1736, היה בעל מטעים מווירג'יניה ואיש המהפכה האמריקנית, וגם לוחם ידוע במתנגדי המהפכה הזו, אלו שכונו "לויאליסטים". לינץ' היה איש הספר הטוב והוא האמין בדברים שהחשמונאים היו עושים למתיוונים. בשנות השמונים של המאה השמונה עשרה, הוא וכמה מהחבר'ה שלו מהמיליציה היו תופסים אנשים שנחשדים בלויאליזם, מעבירים אותם משפט לא רשמי, שיוצאי חי"ר יזהו כגרסה מוקדמת ודוברת אנגלית של משפטי פז"מ, שהסתיימו בהלקאה, החרמת רכוש, לעיתים גיוס בכפיה. סוג האקטיביזם של צ'רלס לינץ' נכנס לשפה האמריקנית בתור "חוק לינץ'", ומאוחר יותר, כשהמערב היה פרוע והחוק היה לעיתים קרובות מה שהאזרחים עושים לגנבי סוסים, קיצרו את השם לסתם לינץ'.
הרשת קצת מזכירה את המערב הפרוע. החוק לא כל כך יודע איך להתמודד איתה. הנוכלים וגנבי הסוסים חיים קצת טוב מדי. לעיתים קרובות פעילים לוקחים על עצמם את תפקיד השוטרים כי יש תחושה שהממסד לא יודע להתמודד עם הרשת, שאם האזרחים הפשוטים לא יעשו כלום, אף אחד לא יפעל. חוץ מזה הוויג'ילנטיות הפכה להיות הרבה יותר סקסית לאחרונה: תראו כמה סרטי גיבורי-על עושים בשנים האחרונות. תראו כמה הצליח העיבוד הקולנועי ל-Watchmen. ולעיתים קצת קשה להבין מי עשה למי עוול (אני מקווה ששמתם לב שבמקרה הנדון, הרשת פתאום בעד זכויות יוצרים, מכל הדברים).
ועם זאת, מה שבטוח זה שלעיתים קרובות, התגובה מגעילה או נבזית הרבה יותר מהמעשה. במקרה שלנו, עורכת נכלולית גנבה כתבה והפכה להיות נערת המלקות התורנית של האינטרנט; מסע ההשפלות הזה בטח ייגמר תוך שבוע או שבועיים, והזעם הקדוש של הפעילים בטח לא יגבה ממנה אפילו לסגור את המגזין שלה. לעיתים קרובות זה נגמר הרבה יותר רע. אני רוצה להציע בשלב הזה את התחדיש eLynching כדי להתייחס לסוג האקטיביזם הזה. כרגע יש לו רק 59 תוצאות בגוגל (אחת לפחות עוסקת במקרה של קוקס סורס). במונחי אינטרנט, זה הופך אותו לכמעט חדש לגמרי.
לפנייה לכתב/ת 
a.jpg "צילום: אבי מועלם")
