פעם אהבה הספיקה, היום זה כבר יותר מסובך
הנשים תמיד היו מורכבות, ועכשיו גם הגברים מורכבים יותר. אין לי בעיה עם מורכבות אנושית, אבל האם נוכל ליצור מצב מאוזן של מורכבות אנושית עם פשטות זוגית?
מערכה ראשונה: הידיד, הבחורה והבחורים
יצאתי עם ידידי ר' לבר השכונתי הקבוע שלנו. חוץ מהעובדה שיש לנו ויכוח אם מרחק שש דקות הליכה עדיין מגדיר בר כ"שכונתי", אנחנו מסכימים על המקום: קטן, חביב וכשאנחנו נכנסים אליו כולם מחייכים. אולי זה בגלל האלכוהול ואולי זה בגלל המחשוף שלי... לעולם לא נדע.
אז אנחנו נכנסים, וחבורה של בחורים עוצרת אותנו מיד ומבקשת מאיתנו ייעוץ. איכשהו אנחנו נראים להם מספיק אינטליגנטים. אולי זה כי ר' עדיין לא שתוי בניגוד לשאר, ואני נראית תפאורה יפה עבורם, אם כי הם מתעקשים שזה לא בגלל המחשוף אלא בגלל שאני נראית כמו מי שיכולה לספק עמדה של אשה אינטלגנטית לגבי השאילתא שלהם. נו, מי אמר שיופי ושכל לא יכולים ללכת יחד?
אז אנחנו עוטים על פנינו ארשת רצינית של ד"ר פיל ומקשיבים:
יש להם חבר. הרבה שנים עם אותה חברה, והגיע הזמן לבחור באחד הצדדים של הצומת: להתחתן או להיפרד. השיחה סובבת סביב מקומם של חברים וייעוץ בעניין הזה, סביב זוגיות המתחילה בגיל צעיר, סביב רצון של אשה מול רצון של גבר, סביב נישואים וגירושים וסביב הפחד מהתחייבות. סבבנו סביב כל כך הרבה נושאים, שכבר התחיל להסתובב לי הראש. ובסוף? בסוף מסקנה אחת - אין מסקנה אחת.
מערכה שנייה: הבחורה, הבחור והטלפון
אנחנו מתמקמים ומזמינים אלכוהול, לאחר שהחלפתי רשמית את המשקה הקבוע שלי שגרם הרבה הרמות גבה (מה כל כך מוזר בלהזמין דיאט-ספרייט בבר?) באלכוהול-כמעט-ללא-אלכוהול, או כמו שאומרים מביני האלכוהול למיניהם "זה?! אלכוהול?!".
.
אחד הבחורים מהמערכה הראשונה, שאשכרה השתכנע שיש שכל מעל המחשוף שמולו, מחליט להציע להביא לי לשתות. בשפה של דייטינג זה אומר ש"מצאת חן בעיניי ואשמח שנשב עוד ונדבר". ככה לפחות חשבתי, בתור דוברת דייטרית שוטפת.
זהו, שלא. מסתבר שלא תמיד אקדח שנמצא במערכה הראשונה יורה בהמשך. אבל אני מקדימה את המאוחר: אנחנו יושבים ומדברים. יושבים צמוד ומדברים. מאוד צמוד. גם הישיבה וגם הדיבור. לא צריך להוציא 800 בפסיכומטרי כדי להבין שכשבחור יושב ככה, ומעדיף לדבר איתך מאשר עם בחורות אחרות בבר יש לו עניין. הדברים פשוטים.
ואם לרגע היה עוד ספק, הרי ששיחת טלפון שהוא מקבל ממישהי שמזמינה אותו אליה לחילופי נוזלים נענית מצידו בטריקה. וואלה, אני חושבת לעצמי, כנראה ב-א-מ-ת מצאתי חן בעיניו.
כך הערב מתקדם לו, בשיחה מעניינת ועיניים בוחנות (העיניים שלו, שלי עסוקות במיגרנה שהפציעה), ואני כבר חושבת לתומי שעוד מעט הוא יעשה מעשה ויבקש טלפון. זאת אומרת את המספר, לא את המכשיר, כי לו יש אייפון ולי סתם טלפון מעפן, אז למה שירצה אותו?
ובכן, זוכרים את האקדח, ההוא מהמערכה הראשונה? נראה ששם הוא גם יישאר. בשלב מסויים חבר שלו מציע לו טרמפ הביתה, הוא נפרד ממני בברכת לילה טוב ונעלם לעבר השקיעה. האמת שזו כבר היתה שעת הזריחה, אבל הכוונה ברורה.
לא נותר לי אלא לתהות ביני לבין עצמי, ולבין ידידי ר', מה היה פה? הרי כל הסימנים היו ברורים. ובכל זאת...
ר' טען שאולי הבחור סתם העביר פלירטוט עבור האגו הגברי שלו. אני טענתי שאני כבר לא מבינה התנהלות שפעם היתה פשוטה, והיום נראה שצריך מפת דרכים כדי להבין איפה הלכנו לאיבוד.
מערכה שלישית: הידיד, הבחורה והבחורים האחרים
והנה, שני בחורים חדשים מתיישבים לידינו, ושוב אני ו-ר' נדרשים למתן חוות דעת מקצועית, ואנחנו כבר מרגישים בטוק-שואו משלנו. מולנו הפעם שני חברים שיצאו לשתות בשישי בערב: האחד מתגרש בעוד שבועיים, השני "צריך" להציע נישואים. אנחנו נדרשים שוב לדעה לגבי "להציע או לא להציע - זו השאלה?".
אנחנו מדברים על זה שגם גברים וגם נשים רוצים את אותו דבר בסופו של דבר. אני אומרת ששני המינים פשוט מדברים לפעמים בשפה שונה, וחוסר הבנה של השפות האלה גורמות להם לחשוב שיש פה ויכוח, אבל בעצם יש פה הסכמה על רוב הדברים.
אנחנו מדברים על זה שדברים אמורים להיות קלים יותר. פשוטים יותר. פעם אהבה הספיקה, והיום כבר לא. פעם הידיעה שזה/זו האיש/ה שרוצים לקום לצידו/ה בבוקר הספיקה. היום כבר לא. עושה רושם שכלום לא מספיק היום.
אולי בשביל זה יש יועצי זוגיות, שאולי מנסים להראות מה כן יספיק. מה יהיה יותר ממספיק.
אפילוג
משהו השתנה. כבר הרבה זמן כולם יודעים שמשהו השתנה, ומידי פעם צועקים שהמלך עירום. צועקים זה על זה, צועקים כלפי העולם, צועקים כדי שמישהו ישמע. צועקים שקשה, אבל מתבלים את הצעקה בחזות אופנתית, כי כאב ותסכול זה לא משהו ש"מצטלם טוב".
לנסות לחזור לפשטות של פעם - זה אפשרי בכלל? אני מניחה שהסיכוי לחזור צעד אחורה הוא לוותר על כל הקידמה וההישגים שהגענו אליהם, ונראה שזה משהו שאנחנו כאינדיווידואלים לא יכולים, ואולי גם לא רוצים.
כמובן, אין לי פתרון קסם למציאת זוגיות והבנה טובה יותר של המין השני. מה שכן, אני יודעת דבר אחד: שהדברים היום מורכבים יותר. הנשים תמיד היו מורכבות, ועכשיו גם הגברים מורכבים יותר.
עם מורכבות אנושית אין לי בעיה, ברוב המקרים אני אפילו מברכת עליה. אבל האם אנחנו נדע לשלב בין הרצון לפשט דברים לבין המציאות המורכבת שסובבת אותנו?
האם נוכל ליצור מצב מאוזן של מורכבות אנושית עם פשטות זוגית?
האם נצליח לייצר איזון בין הרצון הפשוט לאהבה לבין המורכבות הגדולה של מי שנותן/מקבל אותה?
אני רוצה להיות אופטימית ולחשוב שנצליח.
לפנייה לכתב/ת 
