אל תהומות החיים וחזרה: המכורים יוצאים לעבוד
מיטל גילתה שוב את האהבה, פרשה מעסקי הזנות והתמסרה לטיפול בילדים; אילנה הגנבת קרסה מול הדמעות של בנה, החליטה שתשרוד והפכה למזכירה; ואלברט המסומם חולם לדבר שוב עם הילד, עובד לראשונה בגיל 47, ולא איכפת לו שזה בניקיון. הצצה אל פרויקט התעסוקה למכורים של משרד הרווחה
אשה יפה מציגה בגאווה את תעודת סיום קורס המטפלות שלה, ומספרת באושר על אהבתה לילדים קטנים. "בכל יום אני קמה בבוקר עם חיוך, ורק מחכה להגיע למקום העבודה השלי", היא אומרת. רק עד לפני שנתיים, "מקום העבודה" של מיטל (שם בדוי) היה הרחוב, וה"מטופלים" שלה במשך כמעט שני עשורים היו גברים שהגיעו לצרוך את שירותי מין. היום, כשהמרחק מאותם ימים נמדד בהרבה יותר מאשר סתם 24 חודשים, היא יודעת שעם נכונות לקבל עזרה ולא מעט אומץ - אפשר לטפס חזרה גם מהתהומות העמוקות ביותר.
"בגיל 15 התחלתי להשתמש בסמים. הפסקתי לתקופה קצרה, ואפילו התחתנתי ונולדה לנו בת, אבל לא החזקתי מעמד הרבה זמן, ונפלתי שוב", מספרת מיטל. "התגרשנו והידרדרתי מהר מאוד. הייתי חייבת כסף בשביל לקנות את הסם, והתחלתי לעבוד בזנות. המשפחה שלי התייאשה ממני, ברחתי מכל טיפול גמילה, ובכל פעם מחדש מצאתי את עצמי ברחוב". במהלך השנים שבהן עסקה בזנות, נכנסה פעמיים להיריון, ושני ילדיה נמסרו לאימוץ.
"זה היה פשוט מעגל סגור, הייתי נרקומנית והיה לי קשה להתמודד עם זה. הגברים הגעילו אותי, אבל הייתי חייבת כסף. אחרי שהילדים שלי נמסרו לאימוץ, התנחמתי בעוד מנה. בשנים האחרונות הגעתי לתת-משקל, לא התקלחתי, נשרו לי שיניים ונראיתי ממש מפחידה עם הסמרטוטים שלבשתי. אף גבר כבר לא הסתכל עליי, ולא היה לי כסף. הייתי הולכת ברחוב ואנשים היו עוברים לצד השני. ניסיתי להתאבד פעמיים, כי היה לי קשה לחיות עם עצמי, ירדתי לתחתית של התחתית".
אמה לנגר. "אנשים שלא רגילים לעולם העבודה" (צילום: הרצל יוסף)
יום אחד פגשה מיטל במנהל מכון גמילה שהסתובב באזור התחנה המרכזית בתל-אביב וחילק כרטיסי ביקור. "באותו רגע החלטתי שזו ההזדמנות שלי לצאת מזה. ביקשתי לבוא איתו, ובאותו יום כבר הייתי שם". גם במכון הגמילה לא הצליחה להסתדר, והיא גורשה ממנו. "יצאתי החוצה ולא ידעתי מה לעשות, הייתי בעיר שאני לא מכירה ולא היה לי כסף. אבל בכניסה לבניין פגשתי גבר שהיום הוא בן זוגי, והוא הציע לי קורת גג. אז כבר הייתי נחושה להפסיק עם הסמים".
"פתאום אני יושבת עם חברות בבית קפה"
מיטל פנתה לשירותי הרווחה, נכנסה לתוכנית גמילה והחלה בתהליך שנועד להחזירה לחיים נורמטיביים. במהלך כל השנים היא שמרה על קשר עם בתה שהתגוררה עם אביה, ועכשיו הן עברו לדירה משותפת. "אני לא אחזור לסמים יותר לעולם. רק עכשיו התחלתי לחיות וליהנות מהחיים, להיות אמא. אני יושבת בבית קפה עם חברות ומרוויחה כסף בעצמי. אבל צריך להבין שלהיות 'נקי' זה לא מספיק, צריך ללמוד או לעבוד, אחרת מאוד קל ליפול חזרה לסמים רק משעמום".
מיטל משתתפת בפרויקט תעסוקה חדש למכורים לסמים שמפעיל משרד הרווחה, ושנועד לתת מענה טיפולי למכורים לסמים, אלכוהול, הימורים או שילוב של כל אמה גם יחד. מטרת הפרויקט היא לסייע למכורים לא רק על-ידי השארתם נקיים מחומרים אסורים, אלא גם על-ידי שילובם חזרה בחברה, דבר שלעתים קרובות קשה מאוד לבצע בשל הסטיגמות החברתיות שדבקו בהם, הרישום הפלילי, היעדר הכישורים הבסיסיים, ליקויי קשב וריכוז, דימוי עצמי נמוך ועוד.
לשם כך הוחלט להשיק שלוש תוכניות תעסוקה, לקראת הצגתו של מערך תעסוקה ארצי עתידי. מנהלת השירות לטיפול בהתמכרויות במשרד הרווחה, איריס פלורנטין, מספרת כי התוכניות נפתחו בבאר-שבע, נתניה ואשדוד, ובכל אחת מהן מקבלים כרגע מענה 45 מטופלים.
גם האשה בטיפול: "לא הייתי יוצא מזה לבד"
אלכס, למשל, שעלה מרומניה בגיל 24, ניסה למצוא עבודה במקצוע מסודר ולא הצליח. הייאוש סלל בסופו של דבר את דרכו אל בקבוק הוודקה, ומבלי לשים לב - הוא הפך לאלכוהוליסט. את אירנה הוא הכיר באחת מנסיעותיו לרומניה, והיא באה אחריו לארץ. "כשפגשתי אותו, הוא לא שתה הרבה. כוסית אחת בערב וזהו", היא מספרת. "אז עוד שמחתי שמצאתי בעל לא שתיין. אבל כשהגעתי לארץ, הבנתי שהמצב שונה. הוא התחיל לשתות הרבה, הפך אלים, הרביץ לי כל הזמן ואז שתה עוד יותר".
אלכס עבד בעבודות מזדמנות, אירנה טיפלה בבנם הקטן, ותלונה במשטרה והתערבות מצד שירותי הרווחה הן שהביאו את הזוג לתוכנית מיוחדת שבה שולבה גם אירנה, כבת זוגו. "המצב היה קשה מאוד גם בגלל האלימות וגם בגלל החובות שהיו לנו", נזכר אלכס. "הייתי מכור וחסר אונים, הייתי מתעצבן על המצב, וככה מוצא סיבות לשתות עוד. אם אישתי הייתה עוזבת אותי ולא מבינה שאני חולה וזקוק לעזרה, למרות שהרבצתי לה, לא הייתי יוצא מזה לבד".
אלכס לא נוגע באלכוהול כבר קרוב לחמש שנים, ומאז נולדו לבני הזוג עוד שני ילדים. "הטיפול בישראל טוב, אבל המדינה צריכה להיות קשוחה יותר עם המכורים, כמו שעושים ברומניה", אומרת אשתו בדיעבד. "אם שתיין או נרקומן לא משתתף בתוכנית שיקום, אז לא צריך לשלם לו שום קצבה, בניגוד למה שהיה עם בעלי ששתה, לא עבד - וקיבל כסף מהמדינה".
הגנבת המסוממת הפכה למזכירה
העובדת הסוציאלית אמה לנגר, מהמרכז לטיפול בהתמכרויות בבאר-שבע, אומרת כי טיפול ההשלמה הוא דבר טוב מאוד עבור אדם שזה עתה נגמל מסמים או מאלכוהול. "מדובר באנשים שאינם רגילים לעולם התעסוקה ולסמכות, וכל דבר קטן יכול להפוך עבורם ללחץ שיחזיר אותם לסמים או לאלכוהול. תוכניות גמילה לבדן אינן מספיקות, כי זה כמו לקחת תינוק ששיחק עם בוץ, לקלח אותו, להלביש אותו יפה ולהושיב חזרה בבוץ". היא ציינה כי מדי שנה מטפל המרכז בכמאה אנשים, שכ-25 עד 30 אחוזים מתוכם הם עולים.
גם אילנה מכירה את הסמים מקרוב. בצעירותה, היא נפלה קורבן לתקיפה מינית ובעלה לעתיד סייע לה להתגבר על הטראומה. הם התאהבו והתחתנו, אך בהמשך החל בן זוגה הצעיר להשתמש בסמים, ומצא את עצמו בכלא. אילנה למדה בינתיים, גידלה את ילדיהם, ופיתחה קריירה. "כשבעלי היה בכלא, פתאום גילו אצלו מחלה סופנית, וזה שבר אותי. התחלתי להשתמש בסמים. הצלחתי להסתיר את זה מכולם לאורך כל התקופה שבה עבדתי במוסד ציבורי גדול".
לדבריה, כשהפכה לנרקומנית של ממש הפסיקה לעבוד באותו מוסד, והחלה לגנוב. "מהר מאוד המשטרה תפסה אותי, ואחד הרגעים הכי קשים בחיי היה לראות את הבן שלי, גבר צעיר, מסתכל עליי בבית המשפט ובוכה. אחרי המשפט כל המשפחה גילתה, ורובם ניתקו איתי את הקשר. אז, כשראיתי את הדמעות של הבן שלי, החלטתי שאני אהיה חזקה ואצא מזה, וביקשתי תוכנית טיפולית. הם עזרו לי למצוא עבודה, והיום אני עובדת כמזכירה".
כל יום בלי הבקבוק הוא ניצחון חדש
גם אלברט, שעלה כנער עם משפחתו מגאורגיה ולא הצליח להשתלב במערכת החינוך בארץ, התחיל לעבוד לראשונה בחייו רק עכשיו, כשהוא בן 47. "אחרי הצבא חיפשתי ריגושים. התחתנתי כשהייתי בן 22, ולא החזקתי מעמד. התחלתי להשתמש בסמים, להמר, גנבתי
ונתפתי כל הזמן. את רוב חיי העברתי בבית הסוהר, וזאת המערכת היחידה שהכרתי. הייתי מאוד ממורמר, והאשמתי את כל העולם בצרות שלי, הייתי אלים וברחתי לסמים".
בנו של אלברט ניתק איתו את הקשר, והוא עצמו מביע הבנה. "זה קשה לילד שאבא שלו לא יוצא מהכלא 30 שנה. היום אני מוכן לעשות הכל כדי שיחזור להיות בקשר איתי, ואני מאוד מנסה להשתקם גם בשבילו. עכשיו כשאני מעביר יום בלי אלכוהול וסמים זה יום ניצחון בשבילי. אני נהנה להיות נורמטיבי, לקום כל בוקר, ולצאת לעבוד - גם אם זאת עבודה בניקיון. לא בחרתי להיות נרקומן ואלכוהוליסט".
לפנייה לכתב/ת 
