משחק ביתי: טיול בשכונת ילדותו של נתן דטנר

השבוע יצאנו לטייל עם נתן דטנר, האיש שמאחורי הדמות הבימתית. במקביל לתפקידו כ"טוביה החולב" במחזמר "כנר על הגג", דטנר לובש לסירוגין את מדי הקאפו גנץ בהצגה "גטו", של תאטרון "הקאמרי". רבים זוכרים לו חסד נעורים, בין היתר מהיותו חצי מצמד "הבטלנים", ביחד עם אבי קושניר. דטנר, שהגיל עושה לו טוב, אוהב ללבוש שחור מכף רגל ועד משקפי שמש וראייה, בסגנון גנגסטר מ"הסנדק".

כבר ארבע שנים שמאזינים מקשיבים לקול הבס שלו בחמישי בלילה, בתוכנית "ציפורי לילה עושות עניין". לאחרונה התמנה ליו"ר קבוצת הפועל רמת-גן בכדורגל, תפקיד שנכנס לנעליו בקלות עם נסיון כמנהל תיאטרון באר שבע לשעבר. על הפרק, דרמה טלוויזיונית שיצר ותעלה בטלוויזיה החינוכית בערוץ 2. בדרכינו ברחובות מחוזות ילדותו ברמת-גן, נשמע קולו לדקות ספונטניות של שירים מפעם. קבלו את "לו הייתי רוטשילד".

קדימה הפועל

"אם כדורגל זה דת, המגרש היה בית הכנסת שלי. ואת זה אני אומר כמי שגדל בבית חצי-דתי וחבש כיפה. 'המכתש' היה הכינוי למגרש הכדורגל של הפועל רמת-גן שנמצא בגבעתיים. הייתי מחכה לרגע שאגיע הביתה, אזרוק את הילקוט, אסיים את ארוחת הצהריים ואגיע לצפות באימון.

"כמי שראה אימונים ומשחקים במכתש, הפכתי לאוהד טבעי של הפועל. כמו ששחקן בתיאטרון לא בוחר את המקצוע, אלא המקצוע בוחר אותו, הכדורגל בדם שלי. הגשמתי חלום של כל ילד. מאוהד ליו"ר הקבוצה בכבודו.

"סיינפלד אמר פעם שאתה לא אוהד קבוצה, אלא חולצה. מסכים איתו. כי היום זה בעיקר רכש, אבל בי הוטמעה האידאולוגיה. כמו בכל המקומות במחוזות ילדותי, שבולדוזרים עקרו והרסו, כיום הם גודרו ובדרך להיות מגדל נדל"ן. זה מה שקורה ל"מכתש" וליבי עליו אבל אין בידי להושיעו".

"הייתי מחכה לרגע שאגיע הביתה". דטנר ב"מכתש" (צילומים: גילי מצא)

עזרת נשים

"בית הכנסת 'סיני' ברחוב לאן 27 ברמת-גן, היה חצר ילדותי ויש לי ממנו זכרונות אפילו רומנטיים. כילד דתי, בן של אמא ניצולת אושוויץ, שרצתה שאכבד את זכר אביה שהיה רב ונרצח, נשלחתי לבית ספר דתי, 'יבנה'. בבית הספר הייתי מחזן, דהיינו מוביל את תפילת השחרית. אחותי, לעומת, זאת נשלחה לבית ספר חילוני, ברוח אבי, שגם הוא היה ניצול מחנות אבל יצא מהם ספקן בנוכחות הבורא.

"גדלתי באווירה של סובלנות הדדית מופתית. בשבתות, אמי ואני היינו מנופפים לאבי ואחותי, בזמן שעלו על אופנוע ה-bsa האנגלי בדרך לים, ואנחנו הלכנו לבית הכנסת. אני זוכר שפחדתי שהגבאי יתפוס אותי כי שתיתי מהכוס של נטילת הידיים. הסיבה פרוזאית, לא הגעתי לברז. עד הבר-מצווה הייתי נמוך ואז זינקתי ל-1.86 מ'.

"אמי, שהיתה סוג של צדקת, נהגה לבלות את כל יום הכיפורים בבית הכנסת. היה לנו טקס קבוע. הייתי מחכה לה ביציאה מעזרת נשים, בתום הצום, ונותן לה חתיכת שוקולד ששמרתי בכיס עבורה. היא היתה גאה בי, שהסתובבתי עם השוקולד שנמס לפעמים קלות, ולא התפתתי לאכול. מאז לא ביקרתי כאן, והייתי בשוק, כי איפה שהיתה פעם עזרת הנשים ראיתי היום מניין, ובית הכנסת שהיה אשכנזי הפך לספרדי".

חצר ילדות עם זכרונות רומנטיים. בבית הכנסת "סיני"

"קראו לו גן הקופים, ככה כולנו הכרנו אותו. היום ראיתי שהפכו אותו ל'גן שאול' ע"ש שאול טשרניחובסקי. בילוי בגן הקופים, שבו היינו זורקים בוטנים לעבר הקופים ועוברים לצד השני ורואים ברווזים שטים בבריכה-אגם, היה אושר. ה'פריים' הזה, שימפנזים והמשייטים, היה גן החיות שלנו, חלקת אלוהים באמצע העיר. מדובר על שנות ה-60, שאז ילדים לא חגגו בר-מצווה בספארי באפריקה, עם דרכון מלא בחותמות. היינו באים לגן גם בגלל הנדנדה - קרש שעף לגובה שמונה מטר, כמעט לצמרות העצים. ריחוף מטורף שסחט שאגות הנאה. אין מצב שהייתי נותן לילדים שלי לעלות עליה".

חלקת אלוהים באמצע העיר. "גן שאול", לשעבר "גן הקופים"

שוקולד באף ובחלון

"הזיכרון הכי מתוק שיש לי מבית החרושת 'עלית', היה השלט שלו. מול החלון שלי, ברחוב תרע"ד פינת ראשונים, הציבו יום אחד שלט ניאון עם הכיתוב 'עלית'. האותיות גדלו בהדרגה מקטנות למשהו ענק, מנצנץ באדום ומהפנט אותי במשך שעות.

"הניאון הזה, שהיה חידוש במדינה, הוצב מול חלוני להופעה פרטית. ריח השוקולד תמיד היה באוויר ועשה חשק לטעום. בטיול השנתי של בית הספר, לקחו אותנו למפעל. התגאתי שאני השכן שלו. ב-2007 המפעל סגר דלת במקום. על המדרגות, שהיתה הכניסה המיתולוגית של פעם, שוררת היום עזובה ועצוב לראות.

"עוד זכרון. ליד 'עלית' היתה ממוקמת גינת 'בראשית'. בקיץ היינו באים לשבת בדשא עם שמיכות, בכדי לצפות בסרטים מצויירים ועלילתיים על מסך ענק. בקיוסק של יוסף קנינו גזוז וקרטיבים. זה היה הסינמה פרדיסו שלי".

"ריח השוקולד עשה חשק לטעום". בית החרושת "עלית" לשעבר

על הגובה

"קולנוע 'רמה' ברמת-גן, היה המקום שבו ספגתי תרבות ובמה. הופעות של ילד הפלא חוזליטו, 'הלוס פארגוויאס', אריק מחקה החיות, סרטים. כל המשפחה נכנסה חינם בזכות 'בן עיר'. מושג של ניצולי שואה, שאומר 'פרוטקציה' אבל עם סיבה טובה. מכר שהיה מהרחוב, שכונה, עיירה, עיר שלך 'משם', היה מעין הסכם שבשתיקה, לעזרה הדדית.

"אז היה לנו 'בן עיר', בעיריית רמת-גן. אבל הכרתי את הקולנוע גם מצד הבמה. בהצגה חגיגית לעשור לבית הספר, שלמרות שהיה דתי היתה בו מגמת תאטרון פעילה, החליטו להזמין את דטנר מכיתה א', לתפקיד הלחמנייה. ההצגה היתה 'הציפור הכחולה', שכתב אוריאל אופק.

"ההצגה עלתה לי לראש, דרך הפה. היו מחיאות כפיים ממושכות בסופה, הוריי היו מרוצים ואני הקאתי בדרך הביתה. לא זוכר מה אכלתי אבל זה קרה בשילוב התרגשות. מאז אני לא אוכל לפני הופעות".

"כל המשפחה נכנסה חינם". קולנוע "רמה"

היכל המחיאות

"כילד רמת-גני שרואה מופעים ב'רמה', היכל התרבות בתל אביב היה קודש הקודשים. הפעם הראשונה שהייתי בו היתה כשהמורה שלי לכינור החליט שלהשכלתי אני צריך לראות את הכנר, יהודי מנוחין, ששמו הלך לפניו. זה היה גם הרגע שבו הבנתי שאני לא רוצה לנגן יותר בכינור.

"עומד על הבמה איש לבדו ומנגן שעה וחצי. שעמום נוראי. למדתי לנגן שמונה שנים וגם לגמגם. פעמיים בשבוע הוא היה צורח עלי בגמגומים. אז מגיל 6 עד כיתה ו' הייתי מדבר בא....ת.ה...תה.....ל...אאאא... מי חשב אז בכלל על 'ליקויי נגינה'. ברגע שהפסקתי לנגן, התחלתי לדבר אוטוסטראדה. מהטראומה הזו יש אותיות שאני לא מצליח להפריד עד היום, כמו י' ו-ל' במילה 'ילדים'.

"חוייה מתקנת היתה לי לאחרונה בהיכל, כאשר הנחיתי ושרתי בערב שירי אלתרמן עם הפילהרמונית. מי יודע, אם בזמנו הייתי שומע את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, הייתי הופך היום להיות זובין מהטה. אחד מחלומות חיי היה להיות מנצח".

קודש הקודשים. היכל התרבות בתל אביב

משחקים בתיאטרון

"באולם 'נחמני' ברחוב נחמני בתל אביב, גמלה בי ההחלטה להיות שחקן. מאז שאני זוכר את עצמי, הופעתי בכל מה שהיה אפשר אבל האסימון נפל אחרי 'משרתם של שני אדונים'. הצגה שהיתה בהפקת תיאטרון החאן וכיכבה בה הגוורדיה של ששון גבאי, ספי ריבלין, עליזה רוזן ואבי פניני.

"ראיתי את ההצגה שבע פעמים באולם. גדלתי בבית של אמא פולניה שלא אמרה 'תהיה דוקטור או אדווקט', אלא 'אם שחקן, אז רק בתיאטרון, לא חלטורות', ואבא שהוסיף 'ותעשה גם טלוויזיה'. אבי ניצל מהמחנות בזכות זה שהיה הליצן המזמר והרוקד של הגרמנים. מדי ערב, כשאני עומד על הבמה בהצגה 'כנר על הגג', ליבי בוכה שהוריי לא זכו לראות אותי בתפקיד טוביה החולב, שהוא כל-כך אבי - התפקיד הכי יהודי שיש.

• לכל הכתבות במדור "מסע עם כוכבים"
  

• גילי מצא עיתונאית וצלמת שתמונותיה מתפרסמות בעולם