דייטינג: נמאס לי כבר מגן הילדים הזה
בניתי ארמונות, הרסתי טירות, חפרתי וכיסיתי בורות. ניסיתי כף, ניסיתי דלי, ניסיתי גם את המגרפות. מיציתי. בא לי לתת ידיים ולצאת ביחד מארגז החול. מחפשת מישהו שסיים לנקות את החול מתחת לציפורניים ומוכן לעבור את השער בלי להסתכל לאחור
בניתי ארמונות, הרסתי טירות, חפרתי עמוק וכיסיתי בורות. ניסיתי כף, ניסיתי דלי, ניסיתי גם את המגרפות וזהו. מיציתי את זה. לא בא לי יותר. בא לי לתת ידיים ולצאת ביחד מארגז החול ומחצר גן הילדים הזאת שאני תקועה בה בעל כורחי, מוקפת ילדים שעדיין משחקים. אני מחפשת מישהו שכבר מסיים לנקות את החול מתחת לציפורניים שלו ומוכן לעבור את השער ולצאת החוצה, בלי להסתכל לאחור.
הגעתי לכאן בבוקר, וכמו כל הילדים, גם לי היתה קשה הפרידה לפני שנכנסתי לגן. בגיל שלוש זו הפרידה מההורים. בגיל כמעט 30, זו הפרידה מ"ההוא". אז נכנסתי לגן קצת בוכה ובכתפיים שמוטות.
רוב החברים שלי כבר סיימו בהצטיינות וקיבלו תעודה וטבעת
הכרתי כמה מהילדים בגן - חברים, חברות. רוב החברים שלי כבר סיימו בהצטיינות וקיבלו תעודה וטבעת. הסתכלתי מסביב ונדהמתי משפע הצעצועים והילדים החדשים שלא הכרתי. היה הקיבוצניק החמוד שעדיין נועל סנדלי שורש למרות שהוא בגן כבר שנה וחצי; הוא אוהב לנגן בגיטרה. היה המושבניק שכל כך התבלבל ברגע שנכנס וראה את כל הילדות החמודות, אז הוא פתח מרפאה והחל לשחק עם כולנו ברופא וחולה; הוא אף פעם לא ניסה אפילו לשחק באבא ואמא. היה הילד ההוא שישב בצד והסתכל על הילדה המתוקה עם הצמות. היא עמדה בתור למרפאה של המושבניק. גם אחרי שהיא קיבלה את התרופה שלה ופיזרה את הצמות, החמוד השקט עדיין הסתכל עליה. היתה הילדה שפתחה מרפאה מתחרה לזו של המושבניק; הילדים שקיבלו אצלה מזור למכאוביהם פנו מיד ביציאה לבנות ששיחקו עם הבובות ונתנו להן יד. היה בן אחד שעמד גם הוא בתור למרפאה של המושבניק, שבלי להתבלבל מיד אמר לו שהמרפאה כבר סגורה.
הגעתי בבוקר, והסתכלתי על כל אלה. אחר כך הצטרפתי גם אני למשחקים. עמדתי בתור למרפאה, התנדנדתי, בניתי ארמון ובכיתי כשהוא נהרס בבעיטה. בניתי עוד טירה והשארתי מישהו בוכה לידה. הזמן עבר - וארוחת העשר לא הגיעה. לא עצרנו כדי לאכול. הזמן המשיך לחלוף ולא היה גם ריכוז. לא עצרנו כדי להתרכז. גם שעת סיפור לא היתה ולא מנוחת צהריים. לא עצרנו כדי לשמוע סיפור וגם לא כדי לנוח. שיחקנו ושיחקנו. זה עם זו, זו עם זו וזה עם זה. שותים פה הרבה מיץ, אבל תמיד היה נראה שהמיץ הזה רק דחף אנשים לשחק עוד ועוד. כנראה זה בגלל הסוכר.
נדמה היה שעם רדת החשיכה, רק שיחקנו יותר
השמש שקעה, ונדמה היה שעם רדת החשיכה, רק שיחקנו יותר. החלפנו בני זוג למשחק באופן תדיר יותר. עם עלות השמש היו שקמו, ניערו את החול מקפלי הבגדים והלכו לשחק קצת לבד. היום הבא התחיל ואנחנו התנפלנו מחדש על הצעצועים, המתקנים והילדים האחרים באנרגיות מחודשות, כאילו הם לא היו שם ממש ביום הקודם. יום אחר יום, לילה אחר לילה. בלי הורה אחראי, בלי גננת, בכאוס מוחלט.
התעייפתי מזה, התעייפתי מהמשחק. התעייפתי מלצוד והתעייפתי מלהיות ניצודה. אני רוצה משהו פשוט וברור, חד משמעי. משהו מהסוג שאני יודעת להתמודד איתו, עם מעט האנרגיות שנשארו בי אחרי שהתנדנדתי, התגלשתי והתלכלכתי בבוץ. משהו שמתחיל טוב, טוב באמת. בא לי להרים את הראש ולראות יד מושטת לעברי. יד חמה ורכה ונעימה, שלא תיעלם לי אחרי לילה אחד או שניים. יד של מישהו שיראה לי את הדרך החוצה. אני לא בטוחה שאני עדיין זוכרת איפה השער.
סליחה, אני אלחש. אתה יודע אולי איך יוצאים מכאן?
