בית התמחוי מתמלא: "פעם היינו מעמד בינוני"

מסעדת "לשובע" מתחילה להתמלא כבר זמן קצר לאחר השעה 11:00. איש מהעומדים בתור לא חושב שמוקדם מדי לארוחת צהריים. יוסי אביגדורי, מנהל המסעדה, שאחרים יכנו בית תמחוי, צופה מדי יום באנשים המרכיבים את נתוני דו"ח העוני, שהתפרסם אתמול (יום ב'). "כשהגעתי לכאן לפני שבע שנים, חילקנו 600 מנות ליום, היום אנחנו מחלקים 2,300", הוא מספר.

מסעדת "לשובע" ממוקמת ברחוב צ'לנוב פינת מטלון בתל-אביב - מיקום אסטרטגי עבור הקהל אותו היא משרתת. "המקום הזה נבנה לפני יותר מ-60 שנים כבית כנסת, ועם השנים ושינויי האוכלוסייה באזור, הוא הפך למאורת סמים", מגלה אביגדורי. "לאחר מאבק ממושך עם השכנים וגורמים ממשלתיים שונים, קיבלנו את המבנה מעיריית תל-אביב, שיפצנו אותו מתרומות שאספנו בכל העולם והפכנו אותו למה שהוא היום: בקומה הראשונה יש חדר אוכל למאה איש, בקומה השנייה יש בית כנסת קטן ומשרדים, והקומה השלישית משמשת כבית מחסה לדרות רחוב - נשים שירדו מנכסיהן".

סועדים ב"לשובע". "או שאתה למעלה או שאתה למטה" (צילום: ירון ברנר)

בנוף הזה נראה יוסי חריג למדי. הוא ואשתו חזרו לארץ מאנגליה לפני שבע שנים ומאז מתנדבים

במשרה מלאה בבית התמחוי. מסביבו מתאספים במסעדה חסרי בית, מכורים לסמים, עובדים זרים ואסירים משוחררים. הוא מצביע לעבר איש כפוף עם קעקוע על היד, שניגש לשולחן עם מגש מלא ושקית קטנה של ירקות אותם הוא לוקח הביתה. "אורי, למשל, הוא אסיר משוחרר שישב בכלא תשע שנים על הריגה ועכשיו מנסה בפעם המי יודע כמה להיגמל מסמים", מעיד אביגדורי.

"אתה רוצה לדעת כמה אני עני?" אורי מתערב בשיחה, "אני חי מהמקום הזה, אם לא המקום הזה כבר מזמן הייתי בשמיים. אני נמצא עכשיו בגמילה באדולן ומשכיר חדר בכפר שלם. היום אני חי מביטוח לאומי, חשמל ומים ניתקו לי ואני בקושי אוכל. אני בא לכאן כל יום, זה האוכל היחיד שיש לי".

יוסי ממשיך לגולל את סיפורו של אורי - עבר של עבירות אלימות, הסתבכות בסמים ותיקים במשטרה. לבסוף הוא מוציא מהארנק 70 שקלים ודוחף את השטרות לאורי מתחת למגש. "רק שלא תיקח את זה ותקנה לבן", הוא אומר. אורי נשבע בלחמנייה שעל המגש לו שאין מצב, אומר תודה וחוזר לשולחן לבקש תוספת.

"אין כבר דבר כזה מעמד בינוני"

11:45 על השעון ובית התמחוי ממשיך להתמלא. אני עוזב את יוסי ועובר לשולחן של ש' (שמה שמור במערכת). משהו בה מושך תשומת לב, אולי בגלל שבין כל ההומלסים, האנשים המבוגרים, הנרקומנים והזונות היא דווקא נראתה די בסדר. אך עוד לפני שהספקתי לשאול אותה שאלה, היא כבר התחילה לדמוע.  

"אתה יודע", היא אומרת, "לא תמיד הייתי ככה. פעם היינו מעמד בינוני, חיינו בסדר, קנינו דברים, טיילנו, התפרנסנו בכבוד, היום הכל ביוקר ואין כבר דבר כזה מעמד בינוני. היום זה או שאתה למעלה או שאתה למטה, ואני יקירי למטה. אני מתביישת בזה שאני באה לפה. אני לא האמנתי שאגיע למצב שבו אני צריכה לבקש אוכל מאנשים, אבל כנראה שבחיים הכל יכול לקרות".

מבית כנסת למאורת סמים - לבית תמחוי (צילום: ירון ברנר) 

מאחורי ש', כמו מרבית הנוכחים במסעדה, סיפור חיים רווי אתגרים ומצוקות אישיות. "עד לפני מספר שנים עבדתי במשרד ממשלתי, אבל אז נאלצתי לצאת לפנסיה מוקדמת בגלל מחלה", היא מספרת, "כשהבן השתחרר מהצבא הוא ניסה את מזלו בעסקים ונכשל, ואני היום תקועה עם חובות עד מעל הראש, כל הפנסיה הקטנטנה שלי משלמת את החוב ואני חיה מגרושים, משכירה חדר קטן ביפו ומגיעה לכאן פעמיים-שלוש בשבוע כדי לאכול.

"לפעמים אני קונה קוטג' ולחם ונשארת בבית, אבל בסך הכל אני אוהבת את המקום הזה, מתייחסים כאן יפה ואף פעם לא שואלים אותי שאלות, וזה נעים לי", מוסיפה ש'. רגע לפני שאני מודה לה ועוזב את השולחן אני שואל, אם היא מאמינה שיש סיכוי שתצליח לצאת יום אחד ממעגל העוני? "אין סיכוי", היא מודה בחיוך, "רק אם אזכה בלוטו, אבל גם לזה אין לי היום כסף".

"הכסף מביטוח לאומי לא מספיק"

בפינת חדר האוכל יושב רפי, שעבד במשך 45 שנה כצלם בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע, עד שהתעוור. "יום אחד באמצע צילומים של פרסומת נהיה לי חושך בעיניים. התחלתי לצעוק שידליקו את האור, והאנשים שהיו שם איתי ניסו להסביר לי שזה לא האור זה אני. אחר כך הבנתי שזה מהסוכרת".

"אני בא לכאן כל יום, זה האוכל היחיד שיש לי" (צילום: ירון ברנר)

רפי עצמו לא אוכל במסעדה. "אני מגיע לכאן כל יום מיפו ואת האוכל אני לוקח לבית הכנסת ליד ביתי. יש שם עוד קבוצה לא קטנה של אנשים נזקקים ואנחנו אוכלים כל יום ביחד", הוא מסביר. "החיים קשים היום. קשה לחיות, בטח במצבי, אבל מנסים להסתדר. אשתי חולה בסרטן ואני די מוגבל אבל מנסה לעזור לה, הכסף מביטוח לאומי לא מספיק ואין לנו חסכונות, אני בעצמי חייב עזרה אבל אין כסף. ביטוח לאומי לא מאשרים לי אחוזי נכות, למרות שאני עיוור כמעט לגמרי".

לפני שאני ממשיך הלאה, רפי מניח לי יד על הראש ומברך אותי, מוציא מהכיס סוכרייה קטנה - כזאת שזורקים על חתן השמחה בבית הכנסת - ושם לי אותה ביד. "שיהיה לך בהצלחה ילד", הוא אומר, ואני נפרד ממנו לשלום.

"בצבא מצילים חיים, פה זה טריוויאלי"

לקראת השעה 13:00 כבר צובאים על דלת בית התמחוי פליטים סודנים רבים. "ככה זה כל יום בסביבות השעה הזאת", מספר יוסי, "הם מגיעים בהמוניהם לאכול כאן, אנחנו מכניסים אותם קבוצות-קבוצות כדי שלא יהיה ברדק. אבל עזוב זה כבר סיפור אחר, ביום אחר, לדו"ח אחר".

לצד אביגדורי, מתפעלים את המקום מספר מתנדבים שמסייעים

בעבודות התחזוקה וחלוקת המזון. אחד מהם הוא י' (שמו שמור במערכת), בחור צעיר בחולצת טי-שירט לבנה וסינר כחול, קצין בדרגת רב-סרן בשנת חופשה. "במסגרת השירות הצבאי שלי ראיתי ועברתי הרבה חוויות שגורמות לך להבין מה חשוב בחיים", הוא מסביר מה הוא עושה במקום שכזה. "אני מאוד אוהב את המדינה ובהתחלה הייתי בקטע של לתרום, אבל אז בחורה שפגשתי שהציעה לי לבוא ולהתנדב והסכמתי.

"חיפשתי מקום שבאמת צריכים בו עזרה ופה באמת צריכים. אני לא מרגיש שאני עושה כאן משהו מיוחד. בצבא אתה מציל חיים, פה מבחינתי זה טריוויאלי. האנשים שמגיעים לכאן הם אנשים רעבים, זה יכול להיות סתם אדם מבוגר שאין לו כסף וזה יכול להיות נרקומן או הומלס, מבחינתי אני כאן בשביל לעזור", הוסיף י'. "אני מקווה שתכתוב שאנחנו באמת צריכים כאן עזרה, כי עבודה יש פה והרבה".