האהבה שלי ממש מולי - ואסור לי לגעת בה
עד שמצאתי אותה, היא אמרה שלא ניצור קשר במהלך השבוע, כדי שאנשים בעבודה לא יחשדו שקורה בינינו משהו ויתחילו לדבר. לא אכפת לי מה אנשים חושבים, אבל אני לא רוצה להלחיץ אותה, וכך אני משתגע לאט. רומן חשאי בעבודה
אני לא יכול יותר לשאת את ההרגשה הזאת, המצב הזה ביני לבינה בלי לדבר עליו. זה ממש קשה, במיוחד כשהיא האשה שחיפשתי כל הזמן הזה, בארץ ומחוצה לה. כשהיא כאן מתחת לאף זה נעשה כמעט בלתי אפשרי.
יום ראשון של תחילת שבוע, אני מגיע למקום העבודה בחשק מטורף לראות אותה. לא ישנתי בשבת, ביליתי את זמני כשאני בוהה בטלוויזיה בערוץ ההיסטוריה. אני רואה את משה מעביר את עם ישראל בים סוף, ומרוב עייפות מרגיש שהוא מעביר גם אותי, אז אני יורד למטבח ומכין משהו לאכול, בזמן שהמחשבות רצות לי בראש. מה היא עושה? היא ישנה, או מבלה במקום אחר, אולי עם מישהו אחר?
די, מה קרה לי, מה היא עשתה לי הבחורה הזאת? פתאום אני שומע מישהו קטן על הכתף אומר לי "קוראים לזה אהבה!" הרבה זמן לא אהבתי מישהי באמת, היה נדמה לי אפילו שאיבדתי את ההרגשה הזאת לזמן מסוים. עכשיו אני יודע בדיוק מה אני מחפש. לא מבולבל ולא משחק יותר, אני רוצה מישהי אחת ויחידה.
חזרתי לא מזמן מחו"ל לארצנו הקטנה, עם מזוודה מלאה לא רק בבגדים וציוד, אלא גם עם המון מטען רגשי ותובנות של עולם היחסים. רק הגעתי ובמהירות הגשתי קורות חיים, נעניתי בחיוב והתחיל קורס ארוך לפני הכניסה לתפקיד. אני מאמין שלכל דבר יש סיבה, כל מה שקורה מוביל אותנו למשהו אחר שיהיה טוב יותר, גם אם עכשיו זה לא נראה כך.
וכך, נראה שאותו קורס שהגעתי אליו טמן בחובו את אותה אשה לה אני מייחל זמן רב. בפסיכולוגיה אומרים שמרגע שאדם נולד הוא שואף תמיד לחיבור. אחרי שחותכים לו את חבל הטבור הוא מתחיל לחפש אדם אחר שיוכל להיקשר אליו. הקישור הזה נמצא עבורי עכשיו יום יום, דקה דקה מתחת לאף. היא פה יחד איתי, ואני לא מסוגל לדבר איתה להגיד לה עד כמה אני מאבד את עצמי כשאני רואה אותה.
הסיטואציה הזו נוראית, אני לא עומד בזה
כבר כשהגיעה לראיון הקליטה זיהיתי אצלה את הלב הטוב הזה, בחיוך הקטן שחייכה כשאמרתי לה לקחת מספר ולהמתין בתור. התמימות שלה כשבאמת חיפשה את המספר הזה, היא עשתה לי פרפור בלב שגרם לי להבין שהנה היא פה! מכאן תדאג ליתר בעצמך.
יצרתי איתה קשר והתחלנו לדבר ולהכיר זה את זה, לגלות שיש לנו הרבה במשותף. הזמנתי אותה בסוף השבוע ל"טמפל בר" בגלילות. יצאנו, שתינו, היה מדהים. אפילו סיימנו את הערב לאור הזריחה בחוף הים. אני נוסע חזרה לביתי כשהכביש ריק, פינק פלויד עם "wish you were here" מתנגנים במכונית באופן הולם, ואני חושב רק עליה, מת כבר שיגיע יום ראשון כדי שאוכל לראות אותה שוב.
כך נוצר מצב שמצד אחד אני לא רוצה לגרום לה חששות ורוצה מאוד שיהיה לה קל, ומצד שני אני לא עומד בזה. איך אני יכול להתמודד עם סיטואציה בה אני רואה אותה, מרגיש אותה, מת לחבק אותה, לשמוע איך עבר לה היום ואיך היא מרגישה. מה אני אמור לעשות עכשיו, פשוט להתעלם?
לחלום עלייך בהקיץ ולראות אותך מולי
אני עוצר את עצמי מלגשת, וזה קשה מאוד. אני מאבד ריכוז בהרצאות, כי את מטר ממני, ממש מרחק נגיעה. אני רוצה להגיד לך שאני מתגעגע אלייך, רוצה להיות איתך להחזיק לך את היד, ואת אומרת לי "חכה לסוף השבוע, לא פה, לא כאן אנשים מסתכלים ומדברים".
כששוב מגיע סוף השבוע, אנו נפגשים. אני מביא לך ורד יפה וכותב לך כמה מילים, רואה את החיוך הנבוך שעל פנייך ומתאהב בך יותר ויותר. אני יודע שיש לי רק כמה שעות להיות איתך, כי עוד מעט כבר יום ראשון ותבקשי ממני להתעלם ממך. איך אני עושה את זה, אין לי מושג.
חולף הזמן ואני רוצה להגיד לך יום יום כמה אני מתגעגע, כמה אני אוהב וכמה את חסרה לי, ואיך אני לא רוצה לסבול את המצב הזה יותר. נסיכה שלי, את הרגת אותי! "חכה, תמתין קצת", את אומרת לי, "אני מתגעגעת גם כן, אני לא יכולה עם זה שאנו מתעלמים אחד מהשנייה. טוב לי לחלום עליך בהקיץ ולראות אותך מולי", את אומרת. אז למה זה כך? תביני אותי אהובה שלי, אני משתגע בלעדייך!
שוב יום שישי בערב, ואני איתך בתל אביב בנמל. אני לא רוצה שהיום הזה ייגמר, מייחל שהשעון יעצור מלכת ולא ינוע יותר לעולם, אבל יודע שזה לא יקרה, ובתוך יום אחד נחזור לשבוע שלם בו אהיה לא מרוכז ולא רגוע. שבוע בו אהיה כמו מת מהלך שמחכה בקוצר רוח לעוד סוף שבוע כזה, בו אוכל להיות לצידך ולדעת ששום דבר לא מעניין אותי כרגע, לפחות למספר שעות.
