פרידה מסבתא אליס

 אליס. ילידת 1922. בת 88 בלכתה

כשהייתי קטנה, הייתי נעמדת לפעמים בקצה חדר השינה של סבתא שלי, אליס. היא הייתה שעונה על כרית רחבה, לבושה בכותנת אוורירית שמכסה חצי גוף, וריח קרם הגוף היוקרתי שלה היה מגיע עד אליי. הזמן שלפני השינה, היה הזמן שהיתה כותבת באחד מיומניה הקטנים, שנערמו במהלך השנים באדיקות. למרות הסקרנות, תמיד התאפקתי ולא הצצתי לראות מה כתוב בהם .

ערב אחד זכור לי שסקרנותי גברה על יראת הכבוד. שאלתי אותה על מה היא כותבת כל יום. 

מבטה היה חודר ורך, בו בזמן. סבתא אליס

אליס הביטה בי בעיניים חודרות ורכות, ואחרי כמה שניות של שתיקה אמרה: "כשכבר לא אהיה פה, תוכלי לקרוא". אני זוכרת את הרגש שהמילים הללו עוררו בי. אני זוכרת את הצביטה לנוכח המילים. זה היה נראה לא אמיתי, אבל בתוכי ידעתי שזה נכון. א יכולתי למקם את ההרגשה ככאב אלא כידיעה מפחידה, שהכל זמני.

אני זוכרת את הרגע ההוא בבירור, כי אתמול כשישבתי על המיטה של אליס, היססתי אם כבר מותר לי לפתוח את המגירה. ידעתי ששם מוחזקים כל היומנים, ונזכרתי שהיא אמרה שעכשיו יהיה מותר לקרוא, כי היא כבר לא פה. פתחתי את המגירה. ניחושים של שנים התפוגגו נוכח המילים שכתבה.

שנים של דמיונות ושל סיפורים שהמצאתי ביני לבין עצמי, על הכתוב במחברות ועל טיב המחשבות של אליס שהיא בוודאי פורטת ביומנים. הגילוי היה מפתיע, וכמו אליס – מאד אנושי. סגנון הכתיבה שלה הזכיר לי צילום תיעודי. ללא הקדמות וללא התייפות מיותרת, היא פשוט הכתיבה לנייר את העובדות היבשות של מהלך היום. אבל בין העובדות התגבש לו ניגון ליבה העדין של אליס, שחשף את מידותיה האציליות ואת אבחנותיה הדקות והפיקחיות על החיים. עד עכשיו, כלל לא ידעתי על קיומם, משום ששתיקתה הייתה תמיד מרובה מדיבורה. סיפור חיים שלם נפרש בפניי.

כוחו של הזיכרון הזה מאליס ומפתיחת היומנים טבע בי את ההרגשה שאין תחליף לזמן שמבלים עם האנשים האהובים עליך באמת. למרות שהכל כתוב כעת במחברות ואפשר לעלעל בהן, אין תחליף להימצאותו של אדם במקום אחד, וליכולת לחלוק עם הקרובים אליו את חוויותיו ואת סדר יומו. במהלך חייה של אליס, לא השכלתי להבין את משמעות הקירבה ואת היתרונות שבהימצאות במקום אחד. צר לי שרק עכשיו, אחרי שנים שהעברתי במקומות שונים, מתחיל סיפור האהבה האינטימי שלי עם אליס. היא אהבה אותי ללא תנאים ובקשות, ושמחה על הרגעים ששהינו ביחד בבכרותי. אישה אצילית הייתה סבתא שלי. לעולם לא אבין מדוע זכיתי דווקא אני באהבתה.

להתראות, אליס (צילומים: לאה גולדה הולטרמן)

עוד בנערת שוליים

אלונה זוהרת ליום אחד

לוליינים בוכים בלילה

ד"ר פרל מתחילה מחדש