בועט בעזרת העט

מישל תומס, הידוע בכינוי העט שלו מישל וולבק, נולד ב-1958 בצרפת, והגיע לכתיבה אחרי שחווה ילדות בלתי מאושרת, למד הנדסת אגרונומיה, ועבד כאיש מחשבים. מדובר בקריירה שהחלה בכתיבת אסופת שירים ומסות, בתקופה בה הספיק להתחתן, להתגרש ולהיות מובטל לתקופה לא מבוטלת.

אבל החלק המעניין בביוגרפיה ובקריירה של וולבק, מגיע עם פרסום הרומנים שכבשו את העולם, וגרמו לו להפוך לקול חדש, ייחודי ובעיקר בוטה ופורץ דרך, כזה שטרם נראה כמותו בספרות.

וולבק, הילד הרע של הספרות הצרפתית (באדיבות ידיעות ספרים)

במהלך כתיבתו, פרסם וולבק ספר עיון על הסופר לאבקרפט, סופר אמריקאי המשתייך לז'אנר-האימה, לצד מסות נוספות, ספרי שירה, רומן התכתבות עם ברנאר הנרי לוי, ומבחר רומנים וסיפורים קצרים. לעברית תורגמו שישה מספריו ("הרחבת תחום המאבק", "החלקיקים האלמנטריים", "פלטפורמה", "אפשרות של אי", "להישאר בחיים וטקסטים אחרים" ו"לצאת מהמאה ה-20", כולם בהוצאת בבל) ואילו השביעי העתיד לצאת לאור בשנה הקרובה, הוא הרומן "המפה והטריטוריה" אשר זיכה אותו בפרס הגונקור המכובד.

זכיה זו יכולה להיקרא, מעבר להתפתחות הספרותית הטבעית של היוצר, כמעין פיוס והשלמה עם התקשורת הצרפתית, איתה התנגש בעבר פעמים אין ספור.

את אותה הזכיה בגונקור החמיץ ב-1998 על ספרו "החלקיקים האלמנטריים" כאשר מועמדותו של הרומן לפרס נתקלה בסירוב, בניגוד לצפיות. עצם ההחמצה עוררה דיון ספרותי סוער על היותו של הרומן ראוי או לא ראוי לגונקור, בעקבות דימוי של וולבק כילד הרע של הספרות הצרפתית.

"הרחבת תחום המאבק," היה הרומן הראשון שלו שפורסם בצרפת ב-1994, על ידי העורך מוריס נאדו (אותו עורך צרפתי מפורסם שגילה את הסופר הצרפתי-יהודי המוערך ג'ורג' פרק) ומיד הציב אותו בעמדת מפתח בספרות שם, כמי שמייצר דור חדש של כתיבה. עמדה שהיה ניתן להזדהות איתה, או להתנגד לה.

לבעוט ולהרגיש את הבעיטה

"וולבק הוא לא סתם עוד סופר נחמד או טוב", מסביר שרון רוטברד, עורך סדרת "הספריה" של בבל, ועורך תרגומיו של וולבק לעברית."הוא מסתכל על המציאות וכותב ממקום של כנות מוחלטת שהיא לפעמים אכזרית. זאת חווית קריאה שתופסת אותך בגרון, ואין הרבה כאלה".

"בפיות חצי פתוחים, כמו קרפיונים, אנחנו מניחים שייפלטו לנו גיהוקים של מוות; כדי להסוות את ריח המוות שיוצא לנו מהלוע, שיוצא לנו בלתי מנוצח מהלוע, אנחנו מוציאים מילים".

(מתוך "כמו קרפיונים", שיר בפרוזה מאת וולבק שתרגם שרון רוטברד) 

בראיונות לאורך השנים, הסביר וולבק מדוע הוא רואה את החברה העכשווית כחייתית, ככזו המבוססת על הון, יופי וכוח פיזי. קריטריונים כמו כישרון, מעמד כלכלי או אינטלינגציה נראו בעיניו כראויים לבוז במידה שווה. בעולם נטול מוסריות זה, טען וולבק, תפקידה של הספרות הוא תפקיד מכאיב - על סופר לקחת על עצמו את תפקיד האנטיפת, המרוחק, ולהאיר עיניים לא רק באמצעות אירוניה או ציניות.

"הייחודיות של וולבק מתבטאת בהבלחות המבריקות, בשיפוט החותך והנוקב ובביקורת החברתית שהיא שונה מביקורת של סופרים אחרים," מתארת רמה איילון, המתרגמת את ספריו. "יש לו את היכולת לבעוט, ובו זמנית להרגיש את הבעיטה".

"הרחבת תחום המאבק" מתאר איש מחשבים צעיר וחסר ייחוד, אשר נשלח להפיץ את בשורת המחשב ברחבי צרפת. אך תוך כדי המסע, חייו מתגלים כירידה מתמשכת אל השאול של חיי היומיום. הרומן שהפך לספר פולחן בצרפת, גרם לוולבק להפוך למעין "קול דובר" בעבור האנשים הרגילים והפשוטים.

"החלקיקים האלמנטריים". אחים אבודים (עטיפת הספר)

"החלקיקים האלמנטריים", ספרו השני שזכה להצלחה עולמית גורפת, מספר על מישל וברונו, אחים למחצה, שאמם זנחה אותם בילדותם מפני שהעדיפה לבלות את שנות ה-60 וה-70 בפעילות מינית והדוניסטית אינטנסיבית, דרך כל גלגולי התרבות האלטרנטיבית, מהתנועה ההיפית ועד לניו אייג'.

דמותה של האם מבוססת בחלקה על אמו הביולוגית של וולבק, לוסי סקלדי, שפרסמה ב-2008 רומן אוטוביוגרפי בשם "חפה מפשע", בו יצאה נגד ההכפשות של וולבק נגדה, בספרים ומחוצה להם. 

האח ברונו שבספר, שקוע באובססיה מינית נואשת ובחיפוש קדחתני וחסר תקווה אחר אהבה ועונג, ומגיע אל "המקום לשינוי", מעין קייטנת ניו-אייג' למבוגרים. אחיו מישל, חוקר ביולוגיה מולקולרית, הוא גבר מופנם בעל מיניות מודחקת שמקדיש את חייו לעבודתו המדעית, לסופרמרקט ולכדורי הרגעה, ויוצא לאילרנד לשנת שבתון, במהלכה הוא מגלה תגלית שתשנה את מהלך ההיסטוריה.

הספר ראה אור ב-1998, נמכר במאות אלפי עותקים ועורר מחלוקת ספרותית חסרת תקדים. לאחר שנדחתה מועמדותו של הספר לפרס גונקור, ויש הטוענים שוולבק אף טרפד אותה בעצמו, הגיעה המחלוקת לכדי שערורייה ציבורית של ממש, שבסופה עזב וולבק את צרפת ועבר לחיות באירלנד. 

"הוא מעולם לא ידע לאן הוביל פתחו הצר (אך רחב דיו להכיל את גופה של הכנרית) של מסלק האשפה. עם זאת, הוא חלם על פחי אשפה ענקיים, גדושים פילטרים של קפה, רביולי ברוטב ואיברי מין מבותרים; תולעים מפלצתיות, גדולות כמו הציפור, חמושות במקור, תקפו את הפגר. הן תלשו את רגליו, קרעו את מעיו, ניקרו את גלגלי עיניו. הוא התיישב במיטתו, ורעד בחשכה: השעה היתה רק אחת וחצי. הוא בלע שלוש טבליות קסאנקס. כך הסתיים הערב הראשון של חירותו".

(מתוך "החלקיקים האלמנטריים")

"וולבק הוא סופר שכותב על ההוויה העכשווית בעולם", טוען רוטברד, "וחלק גדול מההוויה העכשווית היא גם מה שקורה כאן במזרח התיכון, ואולי זאת הסיבה שישראלים יכולים להתחבר אליו. זוהי סוג של מלחמת עולם שבתוכה מתגוששים מתחים גלובלים בין מזרח למערב. העמדות של וולבק כסופר, דווקא אוהדות את ישראל יחסית להרבה אנשי רוח שפועלים היום. אבל הוא שם לב בכתיבתו למתחים גלובלים דומים שמתרחשים בין החברה המקומית הצרפתית, לבין המהגרים הערבים.

"אלה מתחים שנכנסים לו אל תוך הספרים ולפעמים הוא קצת מסתבך איתם, כמו שקרה ברומן 'פלטפורמה' שעורר בצרפת ביקורות נזעמות. אבל הייחודיות שלו היא האלמנט שמתבטא בביקורות הללו. וולבק הוא סופר אוניברסלי והכרחי שפועל כיום, והוא נמצא מעל לתרבות אחת וספציפית".

"פלטפורמה". תיירות המין של המערב במזרח (עטיפת הספר)

ברומן "פלטפורמה", שהציב את וולבק בשיאו של מאבק תקשורתי, מתאר וולבק גברים מאירופה ונשים מתאילנד, שמשתלבים יחד בעלילה העוסקת בתיירות המין. ברומן זה תיעד וולבק את שקיעתו האנושית של האדם המערבי, וביקר את תאגידי התיירות הזו, הזנות והטרור האיסלאמי הקיצוני. הספר, שעם צאתו לאור הפך לרב מכר, עורר מחאה בעולם, ובעקבותיו עמד וולבק למשפט, אחרי שנתבע על ידי ארגונים איסלאמים. בסופו של דבר הוא זוכה מכל אשמה, אך בו זמנית רכש מוניטין של סופר שערורייתי.

בין הבדידות ליצירה

"הכתיבה של וולבק קשורה אל ספרות המאה ה-19", מסבירה איילון את סגנונו המיוחד. "הוא לא סתם מעריץ את בלזק, פלובר וג'ורג' פרק. וולבק מבצע ניסיון מבוסס לתפוס זוויות שונות בקיום האנושי המודרני, ברמה הטכנולוגית, המדעית, הספרותית והאתיולוגית. הוא לא מסתפק רק בכתיבת רומנים, אלא משלב בכתיבה שלו גם פיוט ומדע בדיוני".

וולבק, לאחר הזכייה בגונקור. קנה שם של סופר שערורייתי (צילום: AFP)

ברומן "המפה והטריטוריה" שמתורגם בימים אלה לעברית על ידי איילון, ממשיך וולבק לבטא תפיסת עולם ריאליסטית וחסרת ניסיונות לייפות את המציאות. "הגיבור בספר החדש הוא דמות של אמן, ולצדו גיבור משני שהוא דמותו של וולבק הסופר", מספרת איילון.

"כך נוצרים שני אלטר-אגואים וולבקיים, שניהם לא מסוגלים לקיים קשר אנושי. הדמויות שוקעות בסיפור בדיכאון עמוק ובהזנחה טוטאלית, גם כשהאהבה נוקשת בדלתם".

"אך יש הבדל משמעותי בין הרומן הזה לאחרים", היא מתרשמת. "בעיני זה הספר הכי משמעותי ומפויס שהוא כתב עד היום. הוא הגיע לבשלות מרתקת בין חדות התפיסה שלו לבין בניית הדמויות, וגם ההומור פה מגיע לשיאים חדשים. ניתן לזהות בו שוב את מה שוולבק רואה אולי כתנאי אישי לכתיבה, לעמוד על הקשר בין הבדידות ליצירה".

קטעי היצירות המופיעים בכתבה באדיבות הוצאת בבל