הוא האמין שטוב לו, אבל אני ראיתי עצבות

הכרתי פעם ילד שמח, רק שאני ראיתי בו משהו קצת שונה. הוא ישב על הספה בסלון, המסך מרצד מולו מרצד, עישן סיגריה אחרי סיגריה. הוא חשב שאף אחד לא רואה, שאיש לא יודע שאולי הוא בעצם עצוב.

הוא כתב לעצמו מציאות חלולה, תסריט ידוע היטב ומנוסח להפליא של ילד נצחי. הוא תרגל בדידות וחשב שככה יהיה לו טוב. לרוב היה לו חיוך מהפנט, והוא צחק בקול רם ובועט. העיניים שלו היו יפות וריקות, עם מבט שקט אך רדוף ולב אכול. הוא חי בחלל אינסופי משלו, לא מחויב לדבר, לא כבול לכלום מלבד לפחדיו, והאמין שהוא מאושר.

הוא הלך לאיבוד בין כל המיטות הזרות שישן בהן, הסדינים שלא כובסו והכריות שספגו את הדמעות שהשאיר אחריו. הוא הלך לאיבוד בין בדלי הסיגריות ששרף איתן את הזמן, הזמן שרדף אותו, הזמן שסגר עליו, הזמן שרצה כל כך לנצח.

הוא חשב שאם לא יישאר במקום אחד יותר מדי, הוא יביס את השעון הארור שהמשיך לזוז קדימה, מאיים לכלות את נעוריו. אבל, בינו לבין עצמו הוא תהה למה היה לניצחון הזה טעם מר כל כך של הפסד.

הלילות שלו טובים. הוא ישן שינה עמוקה, לא חולם או מתהפך מצד לצד, לא מהלך בבית חסר מנוחה או בוהה בנקודות אקראיות בתקרה. הוא לא סופר חורים בשמיכה, ולא כבשים בדמיון. אולי כי טוב לו, ואולי כי גם אם ינסה לחלום, להרשות לעצמו להרגיש, לחשוב, או לנדוד בתוך עצמו ולחפש תשובות, כך או כך הכל ייעלם עם אור ראשון.

שומר על עצמו דרך ניתוק

בבוקר הוא יתעורר, יתלבש, ילך, יחזור, יתפשט ושוב יירדם. שמח, טוב לב ועוד יום נגמר. כשהוא רעב הוא אוכל. כשהוא צמא הוא שותה. כשהוא לבד הוא יוצא, ואז יש סביבו אנשים, אבל הוא עדיין לבד, כי הבדידות היא בפנים.

הוא היה חבר טוב למי שרצה בו, תלמיד טוב למי שדיבר אליו, ומורה טוב למי שהקשיב. היו לו זכרונות, סיפורים, תמונות וספרים, הוא ידע לשיר ולרקוד, ולחייך בפקודה כשכולם מסתכלים.

והיו הרבה אנשים בחייו. את חלקם הוא לא זוכר, ואת חלקם לא מצליח לשכוח. אף אחד לא מספיק קרוב כדי לפגוע, או מספיק חשוב כדי להישאר. בבדידותו נדמה היה לו שהוא מסופק, אבל הסיפוק הזה היה ריק, והחיוך נמוג כמו אבק ברוח.

דרך הניתוק הוא האמין שיוכל לשמור על עצמו תמיד, ולהתגונן מפני כל מה שרע. מעולם לא הבין מדוע אנשים מתעקשים להיות חלשים, לגרד את העור ולחשוף מתחתיו את העצבים הרגישים. אין טעם להסתכן בפציעה, דימום וכאב, להתהדר בצלקות שנשארות לעולם. עדיף להתכסות שכבות הגנה, כאלה שלא ניתן לקלף מעליך.

עוצם עיניים ומרגיש שכבות מתקלפות מעליו

בכל ליבו האמין שטוב לו. אבל אני ראיתי אותו לילה אחד, עצוב במיוחד, יושב על הספה בלי לשים לב מה בוקע מהקופסה השחורה מולו. הטלפון מצלצל והוא לא עונה, מישהו קורא לו אבל הוא מתעלם, אחר כך יספר שהיה במטבח או התקלח ולא שמע.

עכשיו, בפוזה מלנכולית שאיש לא מכיר, הוא עוצם עיניים ומרגיש שכבות מתקלפות מעליו, מתפרקות אחת אחת ונושרות לרצפה הקרה. הוא מניח לרוח שנכנסת מהחלון לגעת לרגע בעצב חשוף ופגיע, ועם כל רעד כואב שחולף בגופו הוא נזכר במה שהדחיק, מתמסר לשריפה על עורו, מלטף את פצעיו הפתוחים. הוא יודע שהוא עוד בחיים, שהוא עדיין בן אדם.

זה שאתה נושם לא אומר שאתה בחיים. זה שאתה מתקיים לא הופך אותך לחי. הדם זורם כי הוא יכול, הלב פועם כי הוא יודע איך, אבל בבדידות האדם שבך דועך.

הרגע חולף, והוא חוזר לשנן סיסמאות מתפרקות ומנטרות ריקות. הוא שוב חוזר ואומר שטוב לו, שהוא שמח, שוב ושוב ושוב.

הכרתי פעם ילד עצוב.