1,600 ימים וגלעד בשבי

זאת אכן בשורה מעודדת. ראשית, שאכן קיים שיתוף פעולה בין שירותי הביטחון הישראליים והפלסטיניים, ושנית, שאיום הטרור אולי לא הוסר כליל, אבל לפחות צומצם באופן משמעותי.

לנוכח בשורות טובות כאלו על חיסול פוטנציאל הטרור, שיכול להפעיל מאות ואפילו אלפי פלסטינים, אשר הסתתרו במשך שנים רבות במחבואים מתוחכמים ביותר, זועקת ממש התמיהה מול החשש מפני כמה אסירים שחוקים משנים רבות בכלא הישראלי, האמורים להשתחרר על פי דרישת חמאס תמורת שחרורו של גלעד שליט.

כל מה שאפשר לדעת על אסירים אלה ידוע הן לשב"כ והן לשירותי הביטחון הפלסטיניים. מה עוד, שעל פי מדיניות הרשות זה כמה וכמה שנים, יש לפלסטינים אינטרס מובהק, פנימי וחיצוני כאחד, לנטרל כל גילוי טרור אפשרי, על מנת להכין את הגדה לקבלת עצמאותה המיוחלת.

אסירים אלה, הם ואורחות חייהם, משפחותיהם ובתיהם וכל מה שנוגע להם, רשומים ומתועדים וידועים לכולם. אלה אנשים שמיד עם יציאתם מן הכלא הישראלי אפשר יהיה לעקוב אחרי כל תנועה שלהם, וברגע שיתעורר, ולו הסימן הקל ביותר, של ניסיון לחזור לטרור, או להפעיל אחרים למעשי אלימות, אפשר יהיה בקלות להחזירם לכלא או לגרשם לעזה או למקום אחר.

יש חשש ביטחוני?

והנה דווקא הם, כאילו מדובר ביצורים בעלי כוחות על אנושיים, מפחידים פתאום את שירותי הביטחון היעילים, שרשמו לעצמם לאחרונה הישגים כה מפוארים.

ברור שאין זה הנימוק האמיתי לעיכוב הנמשך כבר ‭1,600‬ ימים בשחרור החייל החטוף. גם אנשי ביטחון מובהקים, ובראשם ראש השב"כ לשעבר האלוף עמי איילון, חוזרים ומבטלים את החשש הביטחוני המוגזם עד מאוד משחרור אסירי החמאס.

הנימוק העיקרי המסתתר מאחור הוא יוקרה. החולשה לכאורה שנגלה בהחלפה של אסיר ישראלי אחד תמורת מאות אסירים של האויב, והתקדים לכאורה שחילופים כאלה יהוו לעתיד.

ראשית, אין זה תקדים. חילופים בהיקפים כאלה כבר נעשו בעבר כמה וכמה פעמים, ועל ידי ממשלות ימין. הטרור של האינתיפאדה השנייה התעורר לא בגלל כמה אסירים ששוחררו וחזרו לטרור, אלא בהוראה מכוונת ומפורשת של ההנהגה הפלסטינית בראשות ערפאת.

שנית, אין בחילופים אלה חולשה אלא המשך של מסורת ערכית. מראשיתה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל חינכנו את עצמנו על הנחת יסוד של "מעטים כנגד הרבים‭,"‬ ואמרנו לעצמנו שלמרות שיחסי הכוחות בינינו לבין העולם הערבי והמוסלמי, שעלול לקום נגדנו, יהיו תמיד ביחס של אחד כנגד מאות רבות - עדיין חייל ישראלי אחד יכול להיות שקול, בצדקת מלחמתו, בעוז רוחו, בתושיית הכשרתו וגם בסולידריות של הצבא שאיתו, כנגד מאות חיילי האויב.

אם כך, הרי יושב בכלא עזה חייל ישראלי אחד השקול כנגד מאות חיילי ומחבלי האויב. ולכן, ראוי וצודק לבצע את החילופין שמוצעים לממשלת ישראל.

הגיעה השעה. מחיר חמאס הוא מחיר סופי. זאת תנועה אידיאולוגית קשוחה, שלא תוותר על דרישותיה. הברירה האמיתית היא בין אובדנו או טירוף דעתו של חייל ישראלי, בגלל הססנותה של הממשלה, לבין השבתו למולדתו ברוח ערכי המופת והיסוד שעליהם התחנכנו כולנו מאז בואנו לארץ הזאת.

המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות"