תובעים שתטבעו

כפר הארורים

"הושבת אותי בחדר אתמול עד מאוחר, לשמוע אינדונזי של אנשי הכפר", שרו תיסלם, ואולי באמת "אינדונזי", העיוות המשעשע ל"In The Navy" של הווילג' פיפל, היה שם ראוי יותר. כי נייבי, חיל הים האמריקני אם תרצו, ממש לא היה בקליפ ההוא, וכנראה שאפילו לא ספינה.

"In The Navy". איפה השוט המכונן?

בקליפ לשיר מ-1979, שגם הגיע למקום השלישי במצעד הלהיטים בארצות הברית,

נראו חברי הלהקה על תלבושותיהם המוזרות, בעיקר בקלוז-אפים או מדיום-שוטים, אבל לונג-שוט? שוט מכונן של ההתרחשות? ממש לא ראינו.

אולי היתה שם ספינה, אבל לשוט היא לא שטה, ממש כמו בגרסה המעולה הזו של החבובות לאותו שיר. ועל חוסר ההשקעה הזו, מגיע להם, לאנשי הכפר, הטבעה מכוונת. טוב, בעצם גם על "YMCA" והשלכותיו התרבותיות לאורך השנים.

אבא עלוב

אין כמו "אבא גנוב", יודע כל ילד ישראלי שגדל בשנות ה-80, וראה לראשונה את כוכבת הילדים (טרום היותה סלב), אילנה ברקוביץ, שנחשבה אז לנערה מתחת-לגיל-בת-המצווה הכי יפה בישראל. הקונטרה הגברית שלה, בסיפור "בריידי באנץ'" שבור, ישראלי, טברייני, אילתי, יפואי, ובעיקר מזרחי, היה הילד בן. אותו ילד שגרם לילדות בעלות כתפיים תפוחות מחולצות עם כריות להעריץ את מייקל ג'קסון, ג'ייסון דונבן, עוזי חיטמן, ואותו, ילד הפלא.

הבייביפייס ואופיו החצי-אמריקאי (לא, לא קנינו את קרן מור באפיזודה הראשונה של הטרילוגיה, המשחקת את אמו הנוטשת את הנמל ואת המשפחה, לטובת יהלומים נוסח אלקסיס).

מעל לסיפור המשפחתי הקרוע, כיכב יהודה ברקן - פוסט תקופת מישוש הפומלות, ופרה תקופת הכיפה והציצית - כאביו החתרן, איש הים השרמנטי.

היום, כשכל ילד בגן יודע איך לבטא את השם "נינט" ידעו ילדי שנות ה-80 לשגור בפיהם את המשפט הידוע: "לחתונה אני אגיע רק על קביים".

והוא באמת הגיע. אחרי הסצנה המביכה ביותר בקולנוע הישראלי, בחלק השני של הסדרה, בו האב מציל את בנו החטוף ונוחת ונפצע כמקגייוור בגרסה הששי-קשתית ממסוק סמי צבאי, היישר אל סיפון היאכטה המשפחתית, אחרי שרב עם אילי הון, אשתו לשעבר, עיריית טבריה, וכמובן התחבט על נפשו המעורערת ונטולת הרסן. הדיאלוג הדרמטי בינו לבין בנו יצר ז'אנר חדש של סרטי יאכטות בלתי קיים, שנשאר בראשם של הילדים של אז, שנאלצו לגדול בחלומות בדויים על נקיונו של הים התיכון, תבשילי דגים, אבות עבריינים והדוד סם. ואת הספינה הזאת, אם היה אפשר, היינו מאוד רוצים להטביע.

מחלת ים ב"כוכב נולד"

בעונה האחרונה של "כוכב נולד", החליטו בהפקת התוכנית להעמיס את המתמודדים על ספינה של חיל הים ולשדר פרק ציוני במיוחד בעקבות אירועי המרמרה. כי מלחמות כבר לא קורות בקיץ, ומתמודדים שלא עושים צבא זה כבר פאסה. ואם אתם לא מאמינים, הבאנו לכם גם את רוני דלומי על מדים.

דלומי. להקיא על הפורמט (צילום: ערוץ 2)

הימים היו ימי אמצע הקיץ, עשרות חיילים מיוזעים הצטופפו על ספינה אחת בבסיס בחיפה אחרי שהובטח להם שעשרת המתמודדים האחרונים בנבחרת יעשו להם שמח. אוהד שרגאי שר את "הימים האחרים" ואבי בן אבו עם "מחר אני בבית" עדיפים כמובן על פני צביעת עץ בלבן או על עוד ערב של משחק "צוללות".

אבל הקונספט המזעזע, תחושת ההפקה שבזכותה ניצל המורל הלאומי, רס"ר קשקשן וצביקה הדר עם כובע של חיל הים, גרמו לתחושת בחילה נוראית עם רצון עז להטביע את הקונספט לעד ולרסס "עד מתי כוכב נולד אוגוסט 2009?" בתקווה שלא נתקל בזה שוב, הרשו לי להזכיר לקברניטי התוכנית את דבריו של בן גוריון שאמר "תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה". וכו'.

ריו והנפילה הגדולה

הקליפ של להקת דוראן דוראן ללהיט "ריו", בו נראתה הלהקה מבלה על סיפון יאכטה, היה כל כולו סמל לנהנתנות במקומות אקזוטיים, כולל קטע קומי בו מנהיג הלהקה, סיימון לה בון, נופל מהסיפון אל המים כשלרגליו סנפירים.

"ריו" של דוראן דוראן. המציאות היתה חזקה מהקליפ

שלוש שנים אחר כך, האפקט חזר עליו כבומברנג: לה בון יצא באוגוסט 1985 עם היאכטה הפרטית שלו ו-24 אנשי צוות, לשוט במסגרת תחרותית באזור קורנוול שבאנגליה. אלא שמזג האוויר לא התרשם מהסלב האורח ושלח גל עצום שהפך את היאכטה. "כחצי טון של מים נפלו עלינו", שיחזר לה בון. למרבה המזל, איש לא נפגע, בזכות כיס אוויר שנלכד בה.

סירה מתחרה מיהרה להודיע על התאונה, ותוך 40 דקות הם חולצו על ידי איש חיל הים המלכותי. כל אמצעי התקשורת שדיווחו על המקרה הזדרזו להקרין את הקליפ, בהנאה לא מוסתרת. לה בון, מצדו, רשם התאוששות מהירה. תוך חודש הוא חזר להשיט את היאכטה המתוקנת, והגיע למקום השלישי בתחרות בינלאומית. ארבע שנים לאחר מכן, אפילו הוציא סרט תיעודי על המקרה.

המשעמם והים

הרומן "הזקן והים" של ארנסט המינגוויי נחשב אולי ליצירת מופת ספרותית, כזו שנהנים לטבוע בין דפיה, אבל בכל הנוגע לעיבודים הקולנועיים שלו, כדאי להצטייד בגלגל הצלה, משמר החופים, ספינת דייגים מזדמנת, שודדי ים, דולפין, רעידת אדמה, הוריקן, משהו שיפיג את השעמום הבלתי נסבל הזה, כמו זה בסרטו של ג'ון סטרג'ס מ-1958.

ספנסר טרייסי גילם את הדייג הקובני המזדקן, שיוצא לקרב אחרון מול דג חרב גדול ואיתני הטבע, אבל בעצם האויב הגדול ביותר שלו, וגם שלנו, הוא השעמום.

סירה קטנה בים הקאריבי הצלול והכחול. נשמע ונראה פסטורלי, ענוג, שליו, אבל כמה זמן? חצי שעה, שעה, שעה וחצי. עם כל ההערכה ליכולת הקולנועית של סטרג'ס, וזו הספרותית של המינגוויי, ולמרות הזרמים החמים והקרים בים ובראשו של הזקן, הסרט הזה סטטי מדי, משעמם. עדיף כבר לקפוץ למים, או לזפזפ ל"מלתעות", או שפשוט מישהו יטביע כבר את הסירה הזאת. כי אם כבר משייטים בין קובה לג'מייקה להאיטי, אז תנו לי את ג'וני דפ, קירה נייטלי והאקשן של "שודדי הקאריבים".

הפילו עוגן

בסרט הראשון עוד הבנו את הקטע: אוטובוס, פצצה, קיאנו ריבס, סנדרה בולוק, מתח מיני לכאורה, בסדר. אבל לקחת את אותו קונספט, להיפטר מקיאנו על מבטו הקשוח, ולהעביר את סנדרה בולוק לספינת שעשועים? זו כבר העלבת קהל ופוטנציאל רציני למחלת ים.

תפקיד השוטר הגברי שיעזור לסנדרה בולוק ההיסטרית להציל את הספינה ב"ספיד 2" (1997) הוצע בתחילה לקיאנו ריבס, אבל הוא סירב, בחוכמה, כי לא השתגע על התסריט. במקומו מיקמו על הסיפון את ג'ייסון פטריק, אבל לא הוא ולא וויליאם דפו כהאקר מרושע בתפקיד הנבל, לא הצליחו להרים את העוגן של הסרט המקרטע הזה, שנקטל על ידי הביקורות, ובצדק. הבדיחות מאולצות, האקשן מופרך והסיפור לא מעניין. חבל שהספינה הזו לא שקעה בעשר הדקות הראשונות וחסכה לנו את המבוכה של צפייה בסרט עד סופו.

 

א יידישע חארטה

בימים בהם להקת חיל הים ידעה להפיק שירים מקוריים, כשפני התינוק של שלמה ארצי עדיין הלמו את גילו הביולוגי, זימרו ורקדו לפנינו החיילים על פנטזיה שלא התגשמה מעולם: פיראטיים דוברי יידיש, כן כן. המילים של יורם טהרלב ודני ליטאי מספרות בהרבה הומור בניחוח יידישקייט על פיראטים פולנים שיוצאים, מצוידים בבורשט וטשולנט לשוט לארץ ישראל.

אך הפלגה וקוץ בה. ספינת הפיראטים ראויה להטבעה ולו בשל העובדה שמאז שנות ה-70 בהן נכתב השיר, לא רק שלא זכינו לפיראטים אמיצים כחול לבן מעולם, אלא שנדמה שמילות הסיום של השיר על גורלם של הפיראטים ברגע הגיעם לארץ: "משם כבר לא יצאנו / גייסו שם את כולנו / ועשו אותנו מקהלת הרבנות", קיבלו משמעות אחרת ומתסכלת. חתרנות וחתירה אין, רק השתלטות עגומה על איזו מרמרה אחת. כל שנותר הוא להתבונן על ג'ק ספארו ההוליוודי, ולהחליק את הקנאה עם עוד חתיכת גפילטע.

בהכנת הכתבה השתתפו מלא אנשים.