פרט וכלל במסלול התנגשות

אם נרד לעומקם של הסוגיות המעסיקות אותנו בחיינו הציבוריים נגלה שהם מכילים קונפליקט משותף. אדגים זאת בקצרה:

גלעד שליט, שאנו מתפללים לשיחרורו. האם לבצע עסקה בכל מחיר – גישה הרואה את מרכזיותו של הפרט, או לקחת בחשבון את טובת המדינה על חשבון שחרורו המהיר - גישה המדגישה את הכלל, הציבור.

חקיקה דתית שתשמור על צביונה היהודי של המדינה, על חשבון נוחותם של אזרחים רבים – כגישה כללית, המעדיפה את צביון המדינה, או ביטול החקיקה הדתית ומתן חופש פולחן, נישואין וכדומה - פרט,יחיד.

חזון ארץ ישראל השלמה, שמירה על נחלת אבותינו - כלל, ציבור. דאגה לחייהם ובטחונם של החיים כאן ועכשיו – גישה פרטית יותר.

מקצועות ליבה לכל, חילונים, דתיים וחרדים – גישה ציבורית כללית. פלורליזם חינוכי ותרבותי, אין לכפות לימודי ליבה על חרדים, כמשל - גישה פרטית הרואה את זכותו של כל יחיד לחיות את חייו. סבלם של הפלסטינים הנמצאים תחת שלטוננו. מתוך גישה כללית, זהו מחיר כואב אותו יש לשלם, תוך העדפת החיים וההישרדות של מדינת ישראל. אז גם אם הגדר גורמת לסבל לתושבי נעלין, והמחסומים וכו' יש להעדיף אותה. ומאידך הגישה הרואה את הפרט, ומתקשה לקבל את עדיפותו של הכלל.

יעקב ועשו

המתח הזה בא לידי ביטוי במחלוקת חכמים מרתקת סביב יעקב הבורח מביתו. הפרשה שלנו ("ויצא") עוסקת ביעקב הנמלט ממלכודת המוות האורבת לו בבית הוריו , מכיוונו של אחיו התאום עשיו הזומם להורגו.

יעקב נרדף ומאוים נס על נפשו, במצוות הוריו, לעבר משפחת רבקה אימו שבחרן. בלילה הוא עוצר את מנוסתו ולן במקום שאיננו ידוע לו.

הוא לן במקום וחולם את החלום המפורסם של הסולם שמלאכי האלוקים עולים ויורדים בו. בחלומו ,האלוקים מבטיח לו "הנה אנכי עימך" והוא מציג לו את ייעודו כאבי האומה העתידה להיקרא 'ישראל' על שמו.

והנה יעקב מתעורר, ליבו מתמלא ייראה נוכח ההתגלות שעבר במקום ההוא. מקים מצבה לאלוקים, ובהמשך הוא נודר נדר: "אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי , וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי - וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקים". תמהו חכמים: מדוע נודר יעקב נדר? והרי זה עתה הוא התעורר מהתגלות אלוקית המבטיחה לו לא רק את הישרדותו האישית, אלא את העובדה שהוא הולך להיות אבי האומה העתידית. ומדוע הוא נודר? ומדוע הוא נוקט בלשון מסופקת: "אם יהיה אלוקים עימדי"? הרי האלוקים הבטיח לו: "הנה אנכי עימך"?

רבי אייבו (מדרש רבא ע') קובע שהפרשה "מסורסת" זאת אומרת לא כתובה כסדרה. וכך הייתה השתלשלות העניינים: יעקב עוצר את מנוסתו עם שקיעת השמש. הוא מלא חרדה ונודר נדר: "אם יהיה אלוקים עימדי...", ואז הוא נרדם וחולם את החלום ובו ההבטחה האלוקית.

רבי יונתן, חולק על רבי אייבו וסובר שהפרשה נאמרה כסדרה. והסיבה לנדר אחר ההבטחה היא שיעקב פוחד שההבטחה מותנית בהתנהגותו. ואם הוא יחטא, וירד ממדרגתו תפוג עקב כך, ההבטחה האלוקית. לכן הוא נודר. הוא רוצה לחוש בטחון אישי בתוך התוכנית הכוללת, והוא חרד שמסיבה זו אחרת הוא ייפלט מתוכנית זו.

נחזור לרבי אייבו, כיצד נסביר את "סירוס" הסדר הכרונולוגי של האירועים? מדוע חרגה התורה ממנהגה ושבשה את סדר האירועים? מדוע לא תיארה קודם את החרדה המולידה את הנדר, ואחר כך את המענה האלוקי הבא בחלום?

התשובה אותה אני מציע היא: שההבטחה ליעקב חורגת ממצוקתו האישית. יש כאן תוכנית אלוקית-קוסמית. שהתחילה הרבה לפני יעקב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ, וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה , וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". יעקב הוא ציר מרכזי בתוכנית הזו. אך לא חרדותיו הן העיקר כן, אלא מימוש התוכנית. לשם כך יעקב חייב כמובן לשרוד , לחיות ולהקים משפחה. אבל זה מענה לבעיה בה הוא נתון כרגע. נהפוך הוא הבעיה שלו היא חלק מהתוכנית. לכן נדחקת צרתו האישית של יעקב לשוליים. היא חשובה אבל היא לא מוקד העניין. התורה איננו סיפורו של איש, התורה היא גילויו של רצון אלוקי, אדיר, רחב מימדים.

ואילו לרבי יונתן גישה הפוכה. הסיפור אמנם מתחיל בחלום ולא בבעייתו האישית של יעקב.

אך לאחר שה' מודיע ליעקב על מקומו בתוכנית הגלובאלית. יעקב, בלי להתבלבל, מזכיר לאלוקים שבתוך התוכנית הזו, יש גם אדם אחד, בודד, בחרדה איומה, בפחד מוות מתמיד (ממנו הוא איננו משתחרר במשך עשרות שנים). והאדם הזה הבודד, מתעקש על כך שהוא רוצה ביטחון, פיזי ונפשי. ושהוא לא לגמרי בטוח שבתוך התוכנית הזו גם לו יש מקום. לו - לאדם הבודד. ולכן הוא זועק, ונודר כמזכיר את קיומו הפרטי שאולי נעלם בסבך התוכנית האלוקית הגדולה.

הויכוח בין שני החכמים מבליט את הגישה המידתית שהפרשה מובילה אליה. אל מול קצוות ברורים, המעדיפים את הגישה הכללית, לעומת אלה המעדיפים את הפרט בכל מחיר. התורה משרטטת את גורלו של יעקב ואת גורל כולנו כחיבור מסובך בין גורלו של הפרט לגורל הלאומי. בין חזונו של הפרט לחזון הלאומי. נדמה לי שהקול הציבורי, במגוון הסוגיות שעל הפרק, חותר למצוא איזון בין השניים. חזון ששוכח את הפרטים הנושאים אותו. כמו, פרטים נטולי חזון אינם יכולים להתקיים. רק לחיבור בין השניים יש סיכוי להתממש.