ביקשתי ממך מיד לספר לי את כל סודותיך
סיפרת שעברת התעללות קשה כילד מצד אביך. עם כל תיאור ומשפט התכווצתי עוד יותר. חששתי. מה המשמעות של העבר הזה? לא ידעתי שאני עתידה לגלות ממש בקרוב
פסענו ברחוב אלנבי המפוייח בדרכנו לים. הגענו בשקיעה. חיבקת אותי חזק, הסטת את השיער מהעיניים שלי ולא הפסקת לחייך. החיבוק הזה הרגיש לי כמו בית. אולי בגלל הגודל הזה שלך. אתה אתלט לשעבר, ענק חסון וגבוה. ועם זאת יש עדינות ורוך בחיבוק שלך ובדרך שהרמת אותי מהמדרכה לעבר חול הים. ביקשתי ממך מיד שתספר לי את כל הסודות שלך. עברתי כל כך הרבה, אין לי סבלנות לסודות. סיפרת שעברת התעללות קשה כילד מצד אביך. עם כל תיאור ומשפט התכווצתי עוד יותר. חששתי. מה המשמעות של העבר הזה.
לא ידעתי שאני עתידה לגלות ממש בקרוב.
יש לנו שיח חיצוני של מילים, ושיח נשמות שנרקם כל שנייה
אתה איש חזק פיזית. בזרועותיך אני מרגישה שזה המקום הכי בטוח בו ביקרתי בשנים האחרונות. השילוב הזה של הגוף בו שרירי החזה זזים לעיתים מעצמם, והרוך הזה בו אתה מחבק אותי ועוטף, מרגישים לי נכון וטוב. אתה משתף אותי ושואל אותי שאלות. יש לנו שיח חיצוני של מילים, ושיח נשמות שנרקם כל שנייה. ויש את שיח הגוף. הגוף שלי מייחל לגוף שלך. והגוף שלך מדבר.
פגישה שנייה אצלך בבית. אתה מרים אותי ומניח על השיש כאילו הייתי ילדה קטנה. מבקש ממני להכין סלט. אתה צמחוני. יש יותר מצחיק מזה? כל הגוף הזה, הגודל הזה והבחור אינו קרניבור. אני מביטה בך מכין ארוחת ערב. אתה יושב לארוחה עם חולצה פתוחה ואני רואה צלקת טרייה על החזה שלך. "רבתי עם גדר", אתה מסביר.
מאחורי הספה שלך יוצאים אחד אחד השֵדים שלי
אנחנו אוכלים כאילו הייתי פה תמיד. אני במגרש שלך, נהנית מכל רגע. אנחנו עוברים לסלון לראות סרט. אני שוקעת בשקערורית שבצוואר שלך, ומאחורי הספה שלך יוצאים אחד אחד השֵדים שלי, ושומרים לבושי שריון קשקשים צועקים "אוגָצ'קה אוגָצ'קה", מופיעים מולי ומזהירים אותי ממך. מודיעים לי שהכל אשלייה. שהייתי בסרט הזה. שכדאי שאברח מהר לפני שייגמר, לפני שאשאיר את הלב שלי להתייבש על מתקן הכלים שלך. אני מסלקת אותם בתנועת יד גסה ושוקעת שוב בחום הזה שבבית החזה שלך. אני שוקעת בעיניים הכחולות שלך ומתמכרת למילים שלך. כל שעה עגולה אתה מזכיר לי שאני יפה בעיניך.
בדרכי למטבח לשתות השֵדים אחריי, מקצרים לי את הנשימה. אלוהים, הם צודקים, הרי כבר הייתי בסצינה הזו. אני מתחננת אליהם לרגע להניח לי, אבל הם במשמרות של 24 שעות ביממה מזהירים אותי. הם צבא הפחדים שלי. שכרתי את שירותיהם כי ידעתי שלא אעמוד בעוד שברון לב.
אני חוזרת לסלון, אתה יושב שם על הספה במבט הזה ואומר לי שאתה יכול להתאהב בי. השֵדים נעלמים. במקומם מגיעים מלאכים טובים שמבקשים ממני לפתוח את הלב, לא לפחד.
אתה מגיע מדוכא. פגשת ברחוב אקסית מיתולוגית
אנחנו מתראים עוד כמה פגישות מקסימות, ובפגישה האחרונה אתה מגיע מדוכא. פגשת ברחוב אקסית מיתולוגית. אני מנסה להבין מניין צצה האשה הזו, ואתה מספר לי שנפרדתם לפני שלוש שנים. שהבחורה הזו עברה בילדותה התעללות זהה לשלך, והתאהבת בה, והיא עזבה אותך.
אני יודעת שזו לא אהבה, אני אומרת לך שאתה מנסה להציל אותה ועל ידי כך להציל את עצמך. ואתה אומר שאני צודקת. העצמי הבוגר מבין זאת, אבל הילד שבתוכך רוצה להתרפא מהכאב שעשה לו אביו. סיפרת לי שאתה אוהב להציל נשים פצועות. ומיד חששתי. אני איני פצועה, איני מדממת. פצעיי נרפאו מזמן. אני מרגישה שפגשת אותה ופגשת את הפצע שלך. הפצע המדמם שלה מדבר עם הפצע המדמם שלך, ואני איני יכולה להשתתף בשיח הזה. איני דוברת את שפת הפצועים.
אני יכולה להציע לך להוריד את השריון הזה. אני יכולה להציע לך לאהוב אותך ולבקש להיות נאהבת. אני לא פצע מהלך, הייתי. אני תוהה אם אתה יכול להיות עם אשה שלמה שיש לה צלקות שהגלידו. אני אשה בריאה שמוכנה לקשר, והנה אני מוצאת את עצמי מייחלת להיות שוב פצועה, כדי שתרצה להציל אותי ושנוכל להיות יחד. והאקסית ההיא אינה אשה, היא הפצע המדמם של חייך. אני יכולה לאהוב אותך, לסייע לרפא את הפצע. אבל איני יכולה להתחרות במה שהיא מציעה. איני יכולה להתחרות בפצע.
לפנייה לכתב/ת 
