החרם לגיטימי לקידום השלום
אם נסכים שלא המתנחלים הם האשמים העיקריים בכיבוש המתמשך, אלא ממשלת ישראל, נוכל להבין שחרם תרבותי ואקדמי על כל מוסד ממשלתי הוא חרם לגיטימי
הו חולשה
בדרך מברוקלין לג'נין עצרתי למנוחה בתל-אביב וראיתי שקהילת האמנים רוגשת עדיין סביב סיפור היכל התרבות באריאל. חשבתי שיש לומר אי אלו דברים בשמה של האמנות המיליטנטית והקולות היותר רדיקלים של חותמי העצומה. לעניות דעתי, הוויכוח הוא לא רק על אריאל ועל הקו הירוק, אלא גם ויכוח על מהות האמנות עצמה. או במילים של הפילוסוף אלן באדיו: מהי אמנות מילטנטית היום והאם היא אפשרית?צריך להבין שאמנות (להבדיל אולי מתרבות), אינה אמורה להיות מסבירת פנים ואין זה תפקידה לגשר בין עמים ותרבויות. אמנות מילטנטית היא אמנותו של החלש, זה שכמעט ואינו קיים במרחב הציבורי. זה שצפיפותו כמשקל סגולי בעולם הפוליטי כמעט ואינה מורגשת, שאין איש מתחשב בדעתו. אמנות מליטנטית היא היכולת של האמן לפעול מתוך מצב של כמעט העלמות מוחלטת ולייצר מחולשה זו עוצמה שאין שנייה לה. מיכאל הנדלזץ, מתוך דאגה כנה לשחקנים, כתב: "בסוף
אל החרם שהימין מטיל עליהם, יש להתייחס כברכה. הוא חרם לגיטימי המחדד את מלחמת האחים בין הפשיסטים להומאניים. גם אל איומי הממשלה להפסיק תקציבים צריך להתייחס כך, שכן כל הדבר עוזר לחשוף את התרמית של הדמוקרטיה הישראלית בעולם ויכול להתחיל להפריד בין האמנות הישראלית והפוליטיקה הישראלית, כמו בניתוח להפרדת תאומים סיאמים. אולי דווקא מתוך האין כמעט מוחלט, מתוך התבוסה המוחלטת שלנו לרוח הלאומנית הנושבת בארצנו, יכולה להיווצר גם כאן אמנות מילטנטית.
חשוב לומר כאן, שלא כל אמנות ממסדית פסולה - דברים נפלאים נוצרו בשמה לאורך כל ההיסטוריה. למרות זאת, גדולי האמנים ידעו להפר ברגע הנכון את החוזה עם השטן הממסדי. צודק הנדלזץ שאם האמנים לא ירכינו ראש הם יובסו על ידי המדינה. אך אלו שיסכימו להסתכן למען האמנות, יהיו גם אלה שייצרו פה את תחילתה של אמנות חדשה; זו הסיבה שהלכתי אחרי ידידי ג'וליאנו לג'נין, כי שם חוויתי את עוצמתה של החולשה או את אפשרותה של האמנות לומר דבר חדש. או כמו שכתב בזמנו חברי חזי לסקלי בשירו המזעזע בפשטותו " הו חולשה".
מספר הערות על התארגנות האמנים נגד השרה לבנת
חופש היצירה הוא נושא ראוי למאבק, אך במקרה שלנו לא בזה עסקינן. כאן מדובר במאבק הרבה יותר דרמטי, בפעולה נגד הכיבוש, במאבק למען זכותם של ילדי ג'נין לראות מחזה משובח בחיפה המשוחק בערבית פלסטינית עכשווית, או בזכותם האלמנטארית לנוע בחופשיות ללוד כדי לשמוע קונצרט היפהופ של להקת דאם.רבים מאנשי הקולנוע, החתומים על עצומת התמיכה בסרבני אריאל, שיתפו בעבר פעולה עם שלטון הכיבוש במיצוב מחדש של ישראל בעולם, כמדינה נאורה. הם הכפישו את אותם היוצרים שנענו לקריאה הפלסטינית לחרם אקדמי ותרבותי כאנשים הפועלים באסטרטגיה פסולה מעיקרה של חרם תרבותי. אי אפשר להכחיש שאני רווה נחת לראות את אותם יוצרי קולנוע פועלים, אם כי באיחור מה באסטרטגיה זו עצמה. אולם אם נסכים על המובן מאליו, שלא המתנחלים הם האשמים העיקריים בכיבוש המתמשך, אלא ממשלת ישראל הנבחרת לדורותיה, נוכל להבין שחרם תרבותי ואקדמי על כל מוסד ממשלתי הוא חרם לגיטימי לקידום שלום וצדק בדרכים לא אלימות.
בסופו של יום אני מקווה שאין כאן כוונה לבנות חומה על הקו הירוק, שתפריד בין יהודי ליהודי, אלא יש כאן רצון כנה לפרק את החומות המפרידות בין פלסטיני לפלסטיני. נפשם של רבים קצה בגדרות הפרדה וסלקציה גזענית. רבים מאיתנו פשוט רוצים לחוות מרחב פתוח שבו קהלים ושחקנים, יהודים וערבים יכלו לנוע בחופשיות במרחב המשותף של ישראל-פלסטין.
זיזק על החוף
לאחר שכמעט שחררנו את פלסטין בכנסיית סנט פול ויצרנו אחווה ושלום עולמי בין שלוש הדתות, החלטנו לדון למה ואם בכלל צריך להחזיר את המילה קומוניזם לשיח העולמי, למרות כישלונה המונומנטאלי ופועלה האכזרי של התנועה לאורך המאה ה-20. לצורך זה החלטתי לנסוע עם זיזק לחוף הים של מונטוק ובאווירה רומנטית לחקור אותו. הרי מונטוק היא העיירה בה צילמו את הסרט "שמש בהירה בראש צלול ", שהינו סרט על החזרה הנצחית של האהבה וכישלונה.... ובכל זאת אהבה.
ז'יז'ק מרוב אהבה לקומוניזם מוצא את עצמו משווה אותו יותר למוות מאשר לאהבה. וכך גם שם ספרו החדש "לחיות בקץ הזמנים". אז הנה אני מצרף ווידאו של שוט אחד ארוך על חוף הים המדהים: והשאלה הנשאלת היא כמובן: "מה רוצה הקומוניסט?" הצפייה על אחריותכם בלבד.
לפנייה לכתב/ת 
