תנ"ך תחת תנ"ך

מדי פעם, בחלפי ליד אצטדיון העיר הסמוכה, אני מבחין במחזה מרתק. אוהדי כדורגל בסמרטוטי ארגמן, מכים בזולתם בני אנוש ירקרקים, רק בשל מנהגם לעטות שמאטס בגוון אחר. נהגו ידידיי לדרוש באזני, כי המכות, הגידופים והצפירות - כל אלו ביטויי נאמנות לדגלם.

טוב עשו קהילות ישראל שהקדישו שטח מחוץ לעיר, למען יכו בני ישראל אלו באלו מבלי להיות לטורח על יושבי הערים. כך גם לגבי מעשיהם של בני התשחורת הנוהגים לשסף אלו את אלו בשבתות ובמועדוני ישראל הרחק מריכוזי ציוויליזציה. הרי גם הסכינאים זקוקים לתרבות פנאי. והנה, תיכנון עירוני מושכל מניח הן לאזרחים ההגונים והן לקהילות הריקים והפוחזים, לנהוג כמנהג אבותם. כל אחד יודע את מקומו וכך מתקיים בנו הפסוק: "מה טובו אהליך יעקב".

לא רק בסביבתי מקובל זה המנהג, אלא אף בירושלים. בבירתנו מתכנסים מחנות קנאים מן הגורן ומן היקב לחגוג את כניסת השבת בשייח ג'ראח. עימות אינטלקטואלי שכזה נתרחש ממש לא מזמן. במהלכו, ביקש פרופ' אלון הראל מהאוניברסיטה העברית להפתיע את הקהל הנלהב בוידוי אישי. "התנ"ך בתחת שלי!", הכריז ואף הוסיף: "אני גאה בזה".

אעצור כאן לרגע את העלילה המרתקת הנעה סביב פרופסורים, מתנחלים ועכוזים. ברצוני להפנות את קשב הקורא דווקא אל מוקד הרעש, אל התנ"ך.

אך השבת נחשפתי לראשונה לסקופ בו התברר כי יעקב נשק לרחל כבר בפגישתם הראשונה. נזכרתי כי רק בשבוע הקודם אסרו רבנים על לחיצת יד בין גבר ואשה. לכן סברתי כי אני מחזיק במהדורה שונה מן התנ"ך בו נוהגים לקרוא רבים מן הרבנים. אלא ש"וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל" הופיע בכל רבבות מהדורות התנ"ך אותן סקרתי.

עיון בפרשנים מגלה שהנשיקה אינה בדיוק נשיקה, בעיקר משום שרחל לא ממש היתה רחל. כלומר היא היתה, אבל קטנה. מהסוג שעדיין מותר לנשק לה, כמו שאומר הרמב"ן: "רחל היתה קטנה ואין לחוש (לחשוש) לה". פרשנים אחרים טוענים שהנשיקה נעשתה ידנית (וזה מותר?). מתלמיד חכם אחר שמעתי שרחל היתה בעיני יעקב כספר תורה ולכן נשקה.

האמת? השתכנעתי. רועת צאן קטינה, הלבושה פרוכת של ספר תורה ומנשקת ידנית – הרי זה עניין שכיח בתקופת הברונזה. בכל מקרה הדבר הגיוני בהרבה מנשיקה בין איש ואשה שאינם נשואים, רחמנא ליצלן. ומדוע נדרשתי לעניין זה? משום שבדומה לפרשני הנשיקה השערורייתית, גם בדורנו קמו לנו פרשנים מן העידית.

כאן אני שב לעניינינו. אני מעלעל בתגובות הממלאות את הפורומים בכל הקשור להתבטאותו הספרותית של פרופ' הראל. "מדובר בקללה מותנית" כותב מגיב באחד הבלוגים. "אם... בזכות התנ"ך אפשר להוריש את יושבי הארץ הפלסטינים, אזי "התנ"ך בתחת שלי". "

כנות המשיב היא בתחת שלו, ולא התנ"ך" כותבת בלוגרית משפטנית, "עשו לו ספין" כותבים רבים, הוציאו את דברם מהקשרם. שוב השתכנעתי.

השתכנעתי מהעובדה שאנשים יסלפו את האמת כדי שתתאים לסדר יומם. נשיקה היא נשיקה ואחוריים הם אחוריים ואנשי מדון הם אנשי מדון. בין אם הם פרופסורים מבר אילן או מהעברית.

ניתן לבקש מפרופ' הראל לזוז קמעא ממקום מושבו על קתדרת החוג למשפטים ולחלץ את התנ"ך הדווי מתחתיו. " יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים, וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ", הזמין יואב את אבנר לקרב, מחוץ לתחומי העיר גבעון. כך גם בימינו: ימשיכו נא קנאי השמאל והימין להתקוטט מחוץ לתחום המושב השפוי. וכמו שנהגה לומר אמי לי ולאחיי: "מצדי תהרגו אחד את השני, רק תשאירו אחריכם נקי".