35 אלף שקל לשנה? לא בבית ספרנו

בשבוע שעבר הוכר בית הספר "חברותא" בשרון כמוסד חינוכי, שיוכל להגיש תלמידים לבחינות בגרות. זה לא בית ספר רגיל, כי שם ההורים נאלצים להיפרד מ-35 אלף שקלים בשנה, כדי שילדיהם "יזכו להשכלה טובה יותר" במוסד הפרטי. מדובר בבית ספר סלקטיבי, עוד לפני הסלקציה - מפני שאנשים קשי יום אינם ירשמו את ילדיהם לשם, כי הם לא יכולים לעמוד בתשלום הגבוה, בנוסף המוסד לא יקבל תלמידים עם קשיים. 

אני מנהלת בית ספר רגיל, שאינו מתוקצב בשקל מעבר לתקציב המגיע ממשרד החינוך. המוטיבציה שלי להיכנס למערכת החינוך היתה להוכיח, בעיקר לעצמי, שניתן לתת חינוך טוב - גם במגבלות התקצוב הממשלתי. אחרי עשר שנים אני יכולה לומר בוודאות - המפתח להצלחה הוא בגישה ולא בתקציב.

האבסורד הוא, שלאור אמונתם של אותם מחנכים כמו דרור אלוני, כי התקציב הוא הקובע - הם יכלו בקלות רבה מאוד להזרימו לתוך בתי הספר הרגילים ולפי השיטה שלהם לשפר מאוד את הקיים, במקום לפתוח מוסדות נפרדים. העובדה כי הם אינם עושים זאת, מעידה לטעמי על משנתם המאדירה סגרגציה ובדלנות.

כניסה שלהם לתוך בתי הספר הקיימים היתה מאפשרת לאתר ולהגיע גם לאותם ילדים מוכשרים, שלא מתדפקים על דלתותיהם - כי להוריהם אין כסף. לחלופין, אם שיטתם כה מוצלחת, מדוע הם אינם מאמצים לחיקם כל מי שרוצה בכך?

חינוך, בסיכומו של יום, מתכנס באופן קלישאתי ובנאלי מאוד לדוגמה אישית. כשצוות מאמין בלמידה ועסוק בעצמו בלמידה (מרבית הצוות שלי משלים לימודי תואר שני השנה), כשהצוות מתנהג את שאליו הוא מטיף, כשצוות מוכן לבחון גם את עצמו ולא להיות תמיד צודק, כשחברות צוות מסייעות זו לזו, כשהצוות פותר מחלוקות בשיח ומקיים דיאלוג בתוכו - והרשימה עוד ארוכה - הילדים מתבוננים בנו היטב, כמו בהוריהם, כמו בנבחרי הציבור והם לומדים.

הוראה זה לא מקצוע קל. אין ספק שראוי לשלם למורות (פשוט רובן נשים) משכורות

 גבוהות בהרבה. אינני מכירה עוד מקצוע כל כך סבוך. נראה לי שפשוט יותר לנהל שני בתי ספר במקביל, מאשר ללמד כיתה אחת. הן נראות לי תמיד כמו קוסמות - אין לי מושג איך הן עושות את זה.

אני קוראת לאנשים הנמרצים שחשים כי אצלם האור, להצטרף לקיים במרצם, ברצונם הטוב, בשכלם ובמשאביהם - במקום להקים ערי מקלט מפני הפורענות הדמונית והרדידות אותה הם מייחסים ליצורים שכמותי.

יונת קאופמן, מנהלת בית ספר