גנים למכירה?

לא מכבר קראתי כתבה מרתקת על תרומתה הכבירה של הנרייטה לאקס לחקר הסרטן, החל משנות ה-50 המוקדמות במאה שעברה ועד לימים אלה, וכל זאת בלי שהייתה ערה לכך כלל.

אתמצת ואומר כי דגימות התאים הסרטניים שנלקחו מגופה של לאקס (המכונים תאי הילה) הם בבחינת פלא של ממש. תאי ההילה (והדגימות ששוכפלו מאז) שימשו ומשמשים כתשתית שעליה בוצעו יותר מ-60 אלף מחקרים בתחום הסרטן, והיד עוד נטויה.

משפחתה הענייה של הנרייטה לאקס לא נהנתה ולו במקצת מן העשייה הכלכלית האדירה שצמחה לצד המחקר עצמו, לא מן ההכנסות של גופים פרטיים שעסקו ביצור תאי ההילה ובמכירתם ולא מן ההכנסות מטיפולים תרופתיים ורפואיים, שנבעו מן המחקר בתאים האלה.

סוגיה זו מעלה את אחת השאלות המרכזיות בתחום הקניין הרוחני: עד כמה נוכל לטעון לבעלות או לזכויות בטיפולים ובמוצרים, המתבססים על "החומרים הטבעיים" שבגופנו?

הגן הזה שלי!

הצגתה של הטיוטה הראשונית של מפת הגנום האנושי, ביוני 2000, וההתפתחויות האחרונות בתחום המיפוי הגנטי, שימוש בתאי גזע עובריים, שיבוט, הנדסה גנטית וכדומה, הביאו את הדיון בנושאים אלו לשיאים חדשים.

שאלות מוסריות, העוסקות בזכותו של אדם להתערב במעשה הבריאה, או בתהליך האבולוציה, באמצעות מניפולציות גנטיות, מפנות את מקומן בהדרגה לשאלות מסחריות ומשפטיות, העוסקות בבעלות על ה"תבנית" האנושית.

כאן אעצור ואציין כי תחום הקניין הרוחני עוסק באופן שבו אנו מעניקים את זכות הבעלות הפרטית בתוצרים ובמוצרים המתבססים על ידע, על מידע ועל יצירות אינטלקטואליות.

זכויות קניין רוחני (כגון זכויות פטנט, זכויות יוצרים ביצירות ספרותיות ואמנותיות, סימנים מסחריים של מוצרים ושירותים שונים, וכדומה) מעניקות את זכות הבעלות הפרטית לגופים העוסקים בפיתוחם של מוצרים אלו ובהבאתם לשוק.

סוגיית הבעלות הפרטית על תהליכים ותוצרים גנטיים מורכבת ביותר. ראוי לציין בה שני מוטיבים מרכזיים.

מנקודת ראותו של הסקטור הפרטי, יש צורך לתגמל חברות המשקיעות מיליארדי דולרים בפיתוח תהליכים ומוצרים חדשניים, כגון תרופות, המבוססים על תהליכים ביולוגיים. כדי שחברות תרופות ישקיעו סכומים כאלו, הן חייבות בהגנה חוקית על פרי מאמציהן, המתבססת בעיקר על זכויות פטנט.

לעומת זאת, המונופול הנובע מזכויות קניין רוחני יכול לאפשר לבעל הזכויות לגבות מחיר הגבוה בהרבה בהשוואה למצב שבו המוצרים האלה היו נמכרים ללא הגנה של זכויות קניין רוחני (למשל בתרופות). כך נוצרת בעיה לא פשוטה של נגישות חברתית.

דילמה זו תוארה ב-1956 בידי ג'ואן רובינסון מאוניברסיטת קיימברידג’ כ"פרדוקס הקניין הרוחני": כדי לתמרץ את הפיתוח של מוצרים חדשניים בעתיד, מגבילות זכויות הקניין הרוחני את הנגישות אל מוצרים קיימים בהווה.

סוגיה נוספת ולא פחות חשובה היא אם יש להעניק לבתי חולים את הזכות לשריין זכויות קניין רוחני (כלומר זכות בעלות) בתוצאות המחקרים שהתבססו על דגימות שנלקחו מחולים המטופלים בבתי חולים אלה.

חילוקי דעות

המתנגדים מעלים חששות שונים: הטיית הטיפול והמחקר הרפואי לכיוונים בעלי אופי מסחרי יותר על חשבון הטיפול בחולה, יצירת מצבים שבהם רופאים וחוקרים יעדיפו שלא לפרסם את תוצאות מחקריהם מחשש שלא יוכלו לשריין זכויות קניין רוחני במחקרים אלה, העברת בעלות בידע שנוצר במימון ציבורי לטובת גופים פרטיים על חשבון משלמי המִסים והחולים וכדומה.

לעומתם, התומכים (שאני נמנה עִמם) טוענים כי המציאות מלמדת שהדפוס הקיים לניצול זכויות קניין רוחני בגופים ציבוריים וממשלתיים (לרבות בבתי חולים) היטיב למעשה עם הציבור ושיפר את רמת הטיפול והמחקר.

לדוגמה, נמצא כיום כי מחצית מן התרופות החדשות המצויות בשוק פותחו באמצעות שיתופי פעולה בין התעשייה הפרטית לבין גופים ציבוריים, כגון אוניברסיטאות ובתי חולים.

האם צאצאיה של הנרייטה לאקס יזכו לתגמול מסחרי על תרומתה לאנושות? סביר להניח שלא. אבל מי שכנראה כן הרוויח מתאי ההילה הוא בית החולים המסונף לאוניברסיטת ג'ונס הופקינס שבארה"ב, שבו התבצע הבידוד הראשון של תאי ההילה.

במכלול השיקולים, שמציבים את התועלת החברתית בראש, איני סבור שיש בכך פסול. ראוי שמחקרים המתבצעים בגופים ציבוריים וממשלתיים יגיעו לכדי בשלות, בוודאי כשמדובר בפיתוחם של תרופות וטיפולים חדשים. זכויות קניין רוחני כנראה הן בסיס הכרחי לפעילות הזאת.

ואף על פי כן, אל לנו לשכוח את תרומתו של האדם היחיד, של החולה, ובהחלט להכיר לו טובה על כך - גם באופן שיועיל לכיסו, לו ולמשפחתו.

הכתבה התפרסמה בגיליון אוקטובר-נובמבר של המגזין "סיינטיפיק אמריקן - ישראל" בהוצאת אורט.