לא רוצה למות כמו אלי איפרגן

לפני כמעט שנה וחצי, פרסמתי כאן מאמר חריף נגד הסלקציה במועדונים תחת הכותרת "רק בגלל שאני פרענק". היום, אחרי חוויה טראומטית שעברתי לאחרונה במתחם יד החרוצים בתל-אביב, לצערי אני יכול להזדהות עם בעלי המועדונים ולומר להם, בתכלס, יש בזה טעם ואני באמת יכול להבין את המצוקה שלכם.

במסגרת תפקידי כמבקר מוזיקה מזרחית ב-ynet, הוזמנתי למסיבת יום הולדת שכללה הופעה של הזמרת זהבה בן. האמת, עם כל האהבה לזהבה, אני מצטער שהלכתי למועדון, כי מפגן כזה גדול של עבריינות, פשע, אלימות ותחושת פחד לא חוויתי מעולם.

עצם ההגעה למתחם המועדונים גורמת להרגשה כאילו מדובר בהארלם של שנות ה-80. שוטרים בכל מקום, מחסומים בכל פינה, ועשרות צעירים שמסתובבים בקבוצות. הגברים מתחרים ביניהם למי יש יותר גורמטים על הצוואר ופרקי היד, ואילו הנשים - כאילו ששכחו להתלבש. וכמעט כולם - ממש כמוני - בני עדות המזרח.

באמת, ואני כותב את זה מעומק לבי, בתור מי שיש לו אג'נדה מזרחית מפותחת וגאה בשורשים המרוקאים שלו, אני לא מבין איך יצאתי כל כך שונה מאותם בליינים, באופן כזה, שאני מרגיש שאנחנו זרים לחלוטין. הרי אני בסך הכל דור ראשון בארץ. אמי הגיעה מהעיר ארפוד בלב במרוקו ועלתה לארץ כשהיתה תינוקת. אבי עלה לארץ בגיל 17 מקזבלנקה. אז איך החינוך שאני קבלתי וככל הנראה החינוך שהם קיבלו, כל כך שונה, עד שאני מרגיש שאין בנינו כל קשר?

הרי בואו נגיד את האמת, בלי שום פוליטקלי קורקט עכשיו, הם מזרחיים בדיוק כמוני. למה הוריי חינכו אותי לדרך ארץ, כבוד לזולת, דחפו את הילדים שלהם לרכוש השכלה, והם, כל מי שהגיע למועדון הזה, במקרה הטוב סיים אולי 12 שנות לימוד? למה הבחורות שם מנציחות את כל הסטגימות על הפרחה המזרחית, בהתנהגותן הקולנית.

אי אפשר לומר שהן נזרקו לעיירות הפיתוח ולא התקדמו, כי האנשים שמבלים בתל-אביב הם לרוב ממרכז הארץ, מערי לווין כמו בת ים, חולון, ראשון לציון והשכונות הדרומיות של תל-אביב - אז מדוע הם נשארו כל כך הרחק מאחור? האמת, אחיי, פחדתי מכם.

פחד ברחוב

אחרי שהות בת 10 דקות יותר מדי במועדון, וגם זה באזור ה-VIP, ברחתי משם ואת ההופעה של בן נאלצתי לפספס. אפילו בדרך החוצה, כשניסיתי לפלס את דרכי בתוך ים המבלים, כמעט וחטפתי מכות בגלל שביקשתי בנימוס מבחור שרקד במעבר שייתן לי לעבור. אחרי שיצאתי, בשלום למזלי, ראיתי ארבעה נערים, עולים מאתיופיה, מכים ללא רחם את אחד מחבריהם.

אתם חושבים שהעזתי להתערב? עשו לי טובה! רק כשנכנסתי לאוטו, וראיתי ניידת משטרה, הסבתי את תשומת לב השוטרים כי נעשה לינץ חמישה מטרים מהם. ואל תגידו לי איך לא ניסיתי להפריד, כי עם כל הכבוד, החיים שלי לא פחות חשובים. לא מאמינים לי? תשאלו את בני משפחתו של אלי אפירגן ז"ל, שנפטר מפצעיו, אחרי שניסה להפריד מחוץ למועדון באותו מתחם ובתמורה הוטחה קסדה בראשו.

אתם יודעים מה, אולי אני אומר את זה עכשיו ואתחרט על זה בפעם הבאה, ששוב לא יעבירו אותי סלקציה בגלל החזות המזרחית שלי

 או בגלל החברים הכהים שלי - אבל האמת, אני מתחיל להבין את בעלי מקומות הבילוי שמקפידים על סלקציה ומונעים מרבים מקרב בני עדות המזרח להיכנס.

עדיף שלא יכניסו אותנו מדי פעם וימנעו בדרך אכזרית כניסה מאנשים טובים, מאשר שפעם אחד בלבד מישהו יידקר בגלל שבעלי המקום פחדו מקנס והכניסו פצצה מתקתקת. עדיף להישאר בחוץ ולהתעצבן, מאשר שאדם אחד נוסף ימות כאן. ואחרי מה שראיתי במתחם יד החרוצים בתל-אביב, זה רק שאלה של זמן, עד שהאסון הבא יתרחש.

אבי שושן, כתב ומבקר מוזיקה וטלוויזיה בערוץ התרבות של ynet