מנותקים

אני מאמינה בקדושת הנישואים. כן, זה לא משפט ששומעים אותו תכופות בימינו. זה שנות ה-50 כזה, אבל לא בסטייל כמו "מד-מן", אלא סתם פאסה. אבל אני מאמינה.

אני מאמינה בזה מאז שהייתי נערה שראתה יותר מדי סרטים הוליוודיים. כל טקסי ה"חופה" (עם הנדרים המרטיטים שהחתן והכלה כותבים מעומק הלב, מצטטים בקול רועד את שלמה המלך מהול בשיקספיר. כל ה"בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות" הזה. כל הלנצח הזה had me at hello).

אני מאמינה בזה כי זכיתי לראות את האהבה ממשיכה לפעום, אחרי 50 שנה, בין סבא וסבתא שלי, יעקב וציפורה מרידור זכרונם לברכה, ואת החברות הטוטאלית, שמנצחת את הנורא מכל, בין פסח ורושקה (הסבא והסבתא של בעלי שיחיו). אני מאמינה בזה כי אני רומנטית ללא תקנה, ואני מאמינה בזה גם כי אלוקים מאמין בזה.

אבל מה זה בכלל "קדושת הנישואים"? נתחיל במילה "קדוש",

שנשמעת דוסית למהדרין. חלק מהמשמעות של מקודש (ואשכרה בדקתי במילון) זה מופרד, נעלה מאחר, מרומם. לא הכל חייב להיות תמיד קשור בשטריימל. וקדושת הנישואים? זה "לנצח יחד". ולדעת שאנחנו לא מפסיקים להאמין ולעבוד על הביחד הזה, גם אם השגרה קורעת משעמום והנצח נראה נצח. זה הרצון לתת מעצמנו לשני ורק לו. זה לא לפזול הצידה, ולא להשקיע באלף דברים אחרים לפני שאני משקיע בבית שלי.

זה להאמין שאני לדודי (אהובי) ודודי (אהובי) לי. וברגע שאנחנו מכריזים על המחויבות הזו בפני 500 מוזמנים ושמלה וצלם, לאף אחד אין את הזכות לבוא עם כפית ולהתחיל לחפור ולהחליש את מה שבנינו יחד, את מה שהתחייבנו לו. זה להאמין שבעל ואישה (והשם יתברך, שהוא שותף לא רע אם מכניסים אותו פנימה) הם באמת מקודשים. איך אמר אבן שושן? מופרדים, נעלים, מחוץ לתחום. גם אם לפעמים זה לא בא לי טוב. ואני כאדם, או אנחנו כחברה, לא נוגעים בהם. לא מתערבים, לא מחלישים, אלא תומכים, מזינים ומאדירים. לפרק נישואים (וזה לא רלוונטי בעיני כרגע עם זה נעשה באופן יהודי-הלכתי או לא) זה לא כמו להחליף חולצה בזארה כי הגיעה קולקציה חדשה וכי החולצה לא ישבה עלי בול.

מיהו אייקון תרבות

כולנו שותפים לכך, ברדיפה המציצנית שלנו אחרי העיתונאית ואיש הריאליטי שעזבו בתים, בני-זוג וילדים כדי להרגיש בני 16 והפכו לאייקון תרבות.

הם לא מעניינים אותי, אבל אני לא יכולה לפתוח את האינטרנט בלי לראות את הפרצוף שלהם. והאמת,

אין לי עליהם ביקורת. אמסטרדם באמת נפלאה בתקופה הזו של השנה. יש לי ביקורת עלינו. מה זה אומר עלינו שאנחנו רק מחבקים אותם, ומבינים אותם, ומתייחסים לצעד הפומבי שהם עשו כגבורה אדירה? במקום קדושת הנישואים, אנחנו מקדשים את ה"אני": אני, ורק אני, במרכז, כשכל השחקנים האחרים הם משניים לי וצריכים לשרת אותי. אנחנו מתגאים בזה שאנחנו לא מוכנים להוריד מעצמנו, ומהאגו כמרכז עולם שלנו, כדי להכניס פנימה מישהו אחר. כולנו יודעים שאנחנו צופים במחזה, בחסות "הוט" שמשהו בו רקוב מבפנים.

כולנו יודעים שיש להם ילדים ונשים שנשארו מתגעגעים מאחור, וגם הם רואים את "המאושרים" באינטרנט. אבל אנחנו נותנים לזה יד. אנחנו לא אומרים "זו לא גבורה לשבור, זו גבורה לכבוש את היצר. מחויבות זה לא ניג'וס וזו לא מילה גסה, ורק פיטר פן של 'דור האין' לא מצליח לדבוק במשימה לבנות ולהחזיק יחד בית עם תוכן ומשמעות".

במקום זה, אנחנו מתענגים על הקלות של החורבן ומתפעלים מפתיחת הדף החדש, כאילו אין דין ואין דיין. כל הכבוד להם. בשנה הבאה אולי גם ניתן להם להדליק יחד משואה, לתפארת מדינת ישראל.