כמו להקיץ מחלום

ההוצאה לאור בעברית של הנובלה "היקיצה" מאת קייט שופן, היא בבחינת אירוע ספרותי, כפי שמספרת עורכת הספר, יערה שחורי, באחרית הדבר המוצלחת. התרגום ליצירה נעשה עוד בשנת 1987 בידי מירי קרסין, אך בשל עזיבתו של העורך דאז משה רון, הוא נגנז, ורק סידור מקרי במחסנים חשף את האוצר הבלתי גמור.

ניו אורלינס של האישה העצמאית, "היקיצה" (עטיפת הספר)

שני פרקים היו חסרים בתרגום המקורי, וכאשר ניגשו בהוצאה להשלימם, נרתמה למלאכה לי עברון-וקנין שערכה יחד עם רחל שורץ את התרגום המלא. ואולי בראש ובראשונה, יש לתת את הדעת על עבודת התרגום והעריכה המדויקות. עברון-וקנין המשיכה את הקו הלשוני והסגנוני של קרסין, והיצירה המתקבלת הינה אחידה מבחינת התרגום, אשר מצליח ללכוד את הנימה והניואנסים שבטקסט האנגלי.

חבלי לידה קשים

נדמה כי חבלי הלידה הקשים של התרגום העברי, ממשיכים את מסורת עיכוב ההתקבלות של ספרה של שופן מאז ומעולם. פרסום "היקיצה" ב-1899 זיכה את שופן בהכרה, אך מכיוון שהיתה זו יצירה שלא ניתן להתעלם ממנה, נוכח התכנים המחתרתיים שהוצגה בה ביחס לתקופה, היא עוררה כעס רב וגינוי והוחרמה במקומות רבים בארצות-הברית. בשנות השבעים של המאה העשרים חלה התפנית, והנובלה הוצאה מן הצללים אל אורה המסנוור של הביקורת והאקדמיה, והוכתרה כאבן דרך בספרות האמריקאית.

ב"היקיצה" מתואר סיפורה של עדנה פונטלייה, החיה חיים רגילים למדי כאישה נשואה וכאם לשני ילדים, מהמעמד הבורגני הגבוה של ניו-אורלינס. החלק הראשון של הנובלה מתרחש באתר הנופש גרנד-איל במפרץ מקסיקו, בו היא מבלה יחד עם ידידים ומכרים מהחוג החברתי אליו היא משתייכת. ימי הקיץ המשעממים והאיטיים, נסבלים עבורה לעתים רק בשל נוכחותו של בחור צעיר בשם רובֶר, שהיא אינה משכילה להבחין כי הוא מאוהב בה.

במהלך הקיץ דבר-מה מתחולל בנפשה של עדנה, ורק עם עזיבתו הפתאומית של רובר, היא מבינה כי התאהבה בו. אך לא מדובר בהתאהבות חולפת, אלא ברגש עז המטלטל את כל עולמה, ומעלה בעוצמה את כל אותן תחושות שלא נתנה להן ביטוי מתוקף מעמדה הפרטי והחברתי.

עם חזרתה לעיר ומשנפקחו עיניה והיא כמו הקיצה משינה עמוקה, היא מחליטה שלא ללכת בתלם המוסכמות. אט-אט היא משילה מעצמה את כל הכבלים, ומתמסרת - בנפשה, תודעתה ובפרקטיקה היומיומית - לרחשי לבה. סופה הטראגי של הנובלה מעצים את הקושי שבמהלך האמיץ שביקשה להוביל על-מנת לזכות בחירות, העומדת בסתירה מוחלטת למציאות בה היא חיה. 

קריצה לסארטר

בספרו "הבחילה" מ-1938, מניח ז'אן-פול סארטר את היסודות למשנתו הפילוסופית, שעתידה להסתעף ולהתפתח. סארטר מדבר על ההוויה כקונטינגנטיות (מקרית). כלומר, ההוויה היא מקרית, קיימת ללא הסבר. לדידו, הקיום הוא ערום והאדם מחפש דרך לברוח מהמצב הזה ולהדחיק את הקיום החשוף על-ידי המצאה של דברים הכרחיים בהם הוא נאחז: מקצוע, מעמד, משפחה, חברים ועוד.

בדומה לגיבור ספרו של סארטר, כך גם גיבורת הנובלה "היקיצה", עדנה פונטלייה, מגיבה בתחושות קשות לאותה הכרה. למעשה אותה בחילה של סארטר, בחילה אותה הוא מאמץ כדבר הנכון, מתקיימת גם אצל גברת פונטלייה, אשר מתחבטת בה רבות, עד שהיא מבינה כי הדרך היחידה עבורה היא ללכת בדרכה שלה ולהשיל, פיסה אחר פיסה, את מעמדה, מצבה המשפחתי וכך הלאה. הליכה בדרך זו מהווה מימוש של החופש שלה, שסארטר יאמר שהוא נתון של האדם מעצם קיומו. הבחירות שהיא עושה הן התנגדות למכשול שמציבה העובדתיות - המצב שלה בעולם - בדרך לחופש.  

המהלכים שסארטר משרטט בהמשך משנתו, בעיקר בספרו "Being and Nothingness", אינם תואמים לחלוטין את המהפכים שעוברת עדנה פונטלייה, אך בכל-זאת יש דומות בסיסית בין שתי הגישות. סארטר מבקש לשלב בין הקיום והתודעה ולדבר על שניהם יחד ולא בנפרד, וטוען כי הצבת שאלה של האדם באשר לקיומו, היא הסדק הראשון בהוויה. על-מנת לשאול משהו על העולם, נדרש האדם לתפוס מרחק ממנו וכאשר הוא מתנגד למהלך החיים "הטבעי", הוא למעשה מעלה שאלה כלפי ההוויה ויוצר בה סדקים.

זהו בדיוק המהלך שמתרחש אצל עדנה פונטלייה כאשר היא מתאהבת ברובר, היא נתונה כל כולה לאותה אהבה, אך שופן אינה מותירה אותה בנבכי הרומנטיקה, שכן ההתאהבות מזעזעת אותה בנוגע להווייתה כולה. הסדק בהוויה נוצר מתוך ההתנגדות והעלאת השאלה בדבר המשמעות של מעמדה כאישה, אשת-איש ואם:

"היא חשה שירדה בסולם החברתי ובה בעת עלתה בסולם הרוחני. כל צעד מצעדיה שפטר אותה מחובותיה הוסיף לכוחה ולהתפתחותה כפרט. היא החלה להתבונן במו עיניה, לראות ולהבין את הזרמים התת-קרקעיים הנסתרים של החיים. משנענתה לקריאת נפשה שלה לא הסתפקה עוד במה שהזינו אותה הדעות המקובלות".

קולה של המספרת הכל-יודעת בנובלה הוא בעל משמעות רבה. כפי שניתן לראות מהציטוט שהוזכר לעיל, זהו קול חד-משמעי, הנוטה באופן מובהק להעצמת התהליך הנפשי המורכב שעוברת עדנה פונטלייה. לאורך הנובלה ניכרת האירוניה העדינה והזלזול הברור כלפי דמויות סנטימנטליות, נטולות מודעות, ההולכות בתלם המוסכמות כאילו הן רדומות לגמרי. אותו קיום רדום ונבוב, מתגלם דווקא באירועי חברה נוצצים ובמרחב נופש אידיאלי, העומדים בניגוד מוחלט לנפשה ולאופייה הפראי ומלא-החיות של עדנה.

נשיות עכשווית

אחד הדברים שהפליאו חוקרי ספרות כאשר גילו את היצירה שוב לפני כמה עשורים, היה שהנושאים שהעסיקו את שופן כאישה הם אותם נושאים המעסיקים נשים כיום, ולכן רבים ראו בנובלה סיפור פמיניסטי, ואף השוו בין עדנה פונטלייה לדמותה האל-מותית של אמה בובארי. ברור בהחלט כי פתחון הפה שהרשתה לעצמה שופן, אשר בעצמה חייתה שלא על פי המוסכמות של תקופתה, עורר את חמתם של רבים. אך מדהים לגלות שגם כיום, אמירתה עדיין חזקה ומטלטלת.

בשלב מאוחר של סיפור המעשה, כאשר עדנה פועלת באופן ממשי לשחרור מכבלי החברה, ניכר כי על אף שמימוש האהבה לרובר נדמה כבלתי אפשרי, היא בכל-זאת נחושה לשנות את גורלה, שכן ההתאהבות יוצרת מצב חדש שגם איתו היא בוחרת להתמודד כיצור חופשי. בפגישה עמו היא טוענת: "תמיד אני מצרה על אותן נשים שאינן אוהבות ללכת ברגל, הן מחמיצות דברים רבים כל כך - הבזקי חיים נדירים רבים כל כך, ואנחנו הנשים יודעות כל כך מעט על החיים בסופו של דבר".

אמירה זו לא מגיעה ממקום של חולשה, אלא מחוזק פנימי, המאפשר לה להעלות את המחשבות על שפתותיה.

עדנה מודעת למצבה, ולכל אורך הסיפור היא נלחמת בשדים הפנימיים והחיצוניים, המאיימים להחריב את תוכניתה. באחרית הדבר מבארת שחורי את מקומה של שופן בין הנשים הכותבות באותה תקופה, ומצביעה על ייחודה. ואכן, זוהי יצירה מיוחדת במינה, שכוחה במבט המפוקח שהוא מפנה כלפי החברה, ללא התנצלות. עדנה, כשופן עצמה, אינה חלוצה חברתית, כי אם אישיות פרטית שאינה מוכנה עוד לסבול את המסכות שהיא נדרשת לעטות.

האיכות הפיוטית בכתיבתה של שופן, לצד הקול הצלול שאינו משתמע לשני פנים, מצליחים לשמור על העצמה הרגשית של היצירה גם בעידן של המאה העשרים ואחת. הדימויים המדויקים הם נטולי קיטש, על אף העומס הרגשי הטמון בהם. מאבקה של עדנה מוצג תדיר בעושר לשוני מסתלסל, ובהנגדות דרמטיות הנדמים כהצללה והארה, עליהם מנצחת שופן ביד חזקה של סופרת מוכשרת, המסורה לא רק למשנתה, אלא קודם כל לדמויות הבלתי-נשכחות אותן בראה.