מישהו הבטיח מירוצי מכוניות בישראל?

משרד התרבות והספורט מבטיח כבר כמה שנים כי מירוצי מכוניות חוקיים הם עניין של חודשים ספורים. אך איך זה שהחודשים הפכו לשנים, ודבר לא השתנה? ובכלל, איך קרה שישראל הפכה למדינה היחידה בעולם בלי ספורט מוטורי, אבל עם חוק ייחודי ומיותר? במשרד התרבות והספורט בחרו שלא להגיב

שחר הזלקורןפורסם: 14.11.10 , 13:31

14 מיליון שקל, 14 תקנות, אבל 0 מירוצים: כך קוברת מדינת ישראל את הספורט המוטורי. ביוני 2010 אמורים היו להתקיים בישראל מירוצי מכוניות חוקיים ראשונים. על ההבטחה הזו היו חתומים בכירי הרשות לנהיגה ספורטיבית במשרד התרבות והספורט, אשר הצהירו לא פעם כי הם נהנים מ"רוח גבית וליווי צמוד" של השרה לימור לבנת, מנכ"לית המשרד, אורלי פורמן, וראש מנהל הספורט, אורי שפר. אלא שמתברר כי "הרוח הגבית" של השרה ובכירי משרד התרבות והספורט מנשבת בעיקר מעל אולם התיאטרון באריאל, ולא נותר ממנה זכר בכל הנוגע למירוצי מכוניות.

אז איך קורה שבמדינה שמציגה עצמה כמודרנית ומפותחת, לא מצליחים לקיים אפילו מירוץ מכוניות בודד - וזאת בזמן שבמרבית שכנותינו מתקיימים מירוצים בינלאומיים רבים ויוקרתיים, וכך כמובן גם בכל אחת ואחת ממדינות העולם המערבי? ל-ynet יש הסבר עבורכם, אבל לא כזה שעשוי לנחם. אגב, במשרד התרבות והספורט סירבו להגיב.

(צילום: רויטרס)

המפעל הציוני והשכנים הנחשלים

ישראל מרבה להתגאות בהיותה המדינה המתקדמת במזרח התיכון. עם תעשיית היי-טק משגשגת, כלכלה צומחת ואפילו מפעל טקסטיל מפורסם ליד דימונה, זוכים שכנינו לא פעם ליחס מזלזל. אבל בכל הנוגע לספורט מוטורי לפחות, דווקא השכנים "הנחשלים" מקדימים את המפעל הציוני הנאור בשנות-אור.

קחו למשל את ירדן, המארחת סבב של אליפות העולם במירוצי ראלי (WRC), אחת מקטגוריות המירוץ הבכירות והיוקרתיות בעולם. קחו למשל את טורקיה, המארחת בנוסף לאליפות הראלי גם מירוץ של הפורמולה 1 - קטגוריית המירוצים היוקרתית והנצפית מבין כל ענפי הספורט המוטורי. מירוצי ראלי בינלאומיים נערכים גם במצרים וקפריסין, ובמרוקו נערך סבב של אליפות העולם למכוניות סאלון (WTCC). בנסיכויות הנפט הוקמו מסלולי מירוצים מהמתמקדים בעולם: בקטאר נערך מירוץ באליפות המוטו-GP, ובאבו-דאבי מסתיימת היום (א') עונת הפורמולה 1, במירוץ בו יצפו על-פי הערכות קרוב למיליארד בני אדם.

בכל המדינות האלה, וגם באחרות, יש מגוון עצום של מסלולי מירוץ. החל במסלולי עפר מסודרים, וכלה במסלולי אספלט מפוארים, עם יציעים למאות אלפי צופים. בתווך ניתן למצוא כמות עצומה של מסלולי אספלט קטנים יותר, למירוצי קארטינג למשל, אירועי ג'ימקנה, תחרויות החלקה מבוקרת, לאופנועים או למכוניות, הדרכות נהיגה ספורטיבית או נהיגה בכלל.

ומה קורה בישראל? לא רק שלא מתקיימים בארץ מירוצים בינלאומיים, גם אירועים מקומיים נשארו בגדר הבטחה לא ממומשת, וזה עוד מבלי להזכיר את חסרונם של מתקנים ייעודיים כלשהם.

14 מיליון, 14 תקנות

במשרד התרבות והספורט, פועלת מזה כמה שנים "הרשות לנהיגה ספורטיבית". תפקידה המוצהר: קידום הספורט המוטורי בישראל. לצורך פעילותה, הוקצבו לרשות האמורה כ-14 מיליון שקל בשנים 2008 עד 2010, מהם נוצלו אגב כ-3.5 מיליון בלבד. ב-2011 ו-2012, מוקצבים לרשות כ-3.5 מיליון שקל נוספים מדי שנה.

בשלוש השנים האחרונות קידמה הרשות את אישורן של 14 תקנות, המאפשרות את יישומו של "חוק הספורט המוטורי", אשר אושר בכנסת לפני לא פחות מחמש שנים. במרץ האחרון, לאחר תהליך ארוך ומייגע במיוחד בוועדות הכנסת, הסתיים אישור התקנות - יותר מארבע שנים לאחר התאריך שנקבע לאישורן בחוק.

ובכל אותה תקופה, הבטיחו ברשות כי קיום מירוצים חוקיים הוא "עניין של חודשים ספורים". כך למשל, בישיבת ועדת החינוך והספורט בנובמבר 2007, הצהירו כי במרץ או אפריל 2008 יתקיימו מירוצים ראשונים. אבל זה לא קרה, כמובן. ביוני 2008 הובטח לציבור כי עד סוף אותה שנה יתקיימו המירוצים. וגם אז זה לא קרה. עם אישור התקנות האחרונות לפני שמונה חודשים, התבשרו אוהדי הספורט המוטורי כי "תוך כשלושה חודשים" יתקיימו סוף-סוף מירוצים. כמעט מיותר להוסיף כי עד כה, מספר המירוצים החוקיים שהתקיימו בישראל הוא עגול: אפס.

כללים, תנאים והוראות החוק

כל העוסקים בתחום מסכימים כי הסיבה לכך שאין מירוצים בישראל היא "חוק הספורט המוטורי": חוק שהחל כהצעת-חוק פרטית של ח"כ לשעבר אהוד רצאבי, ואושר בכנסת ב-2005. עבור משרדי הממשלה, שימש החוק של רצאבי כפתח-מילוט מעתירות שהגישו נהגי מירוץ לבג"ץ ב-2000 ו-2001 - פתח שעם השנים התברר כדרך ללא-מוצא. על-בסיס החוק, נכתבו 14 תקנות שאמורות היו לאפשר את קיומם של מירוצי מכוניות בישראל.

אלא שבפועל, התקנות הפכו את קיומם של מירוצים לכמעט בלתי-אפשריים: בפני כל העוסקים בתחום - מנהגים ועד מארגנים - עומדים כיום מכשולים בירוקרטיים רבים, אשר לדעת רבים כלל אינם נחוצים. התקנות השונות, שלצורך אישורן נדרש שיתוף פעולה בין לא פחות משבעה משרדי ממשלה, קובעות תנאים בכמעט כל היבט של הספורט: החל בגובה אגרות לרישוי נהגים וכלי רכב וכללי כשירות רפואית, דרך הכשרת מדריכים ומאמנים, תנאים להכרה בהתאחדויות, וכלה בכללים לקבלת רישיון לקיום אירועים וכללי נהיגה ברכבי מירוץ שלא בזמן מירוץ.

עוסקים בתחום אומרים כי המכשול המשמעותי כעת הוא עניין הביטוח: לא נמצא גוף שיסכים לבטח את העוסקים במירוצים, או את מי שמארגנים אותם. אלא שלדעת אחרים, זה רק סימפטום של הבעיה העיקרית, שהיא עצם הידרשותה של המדינה לחוק ייעודי שיאפשר קיום מירוצים. צריך לזכור כי גם החוק וגם התקנות הן המצאה ישראלית ייחודית ומיותרת: באף מדינה בעולם לא נדרש חוק לקיום ספורט מוטורי - ממש כפי שלא נדרש חוק לקיום משחקי כדורגל או טניס.

ואגב, גם שכנותינו "הנחשלות" מסתדרות מצוין ללא חוק ייעודי לספורט מוטורי. חלקן אפילו מרוויחות מזה הרבה כסף.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו