רצח נשים אתיופיות: אסתר לא שתקה וניצלה

בשבוע בו נרצחה אישה נוספת מהעדה האתיופית ואישה אחרת נורתה בידי בעלה לעיני בתם הקטנה, מרגישה אסתר (שם בדוי), בת 29, שעצם העובדה שהיא עדיין בחיים, היא בגדר נס. בשנה האחרונה נרצחו בישראל 16 נשים בידי בני זוגן, 3 מהן מהעדה האתיופית.

אסתר נמצאת כבר חצי שנה במקלט לנשים מוכות לאחר שבעלה התעלל בה פיזית ונפשית במשך שנים. "אני ארצח אותך, לא איכפת לי מה יהיה עם הילד, מצידי שיעבור ממוסד למוסד", הוא צרח עליה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא הרים עליה יד. זה קרה בבית, ברחוב, וגם ליד הילד שלהם.

בהתחלה שתקה אסתר ולא סיפרה לאיש. "הוא גם ככה היה מושפל בעיני הסביבה, כי לא עבד ולא הצליח להסתדר בחיים. אני פרנסתי אותנו וזה היה מעצבן אותו עוד יותר". היא לא ממש הבינה את מצבה ולא ידעה למי לפנות. "אצלנו בעדה", מספרת אסתר, "אנשים מאוד סגורים ולא רוצים להוציא את הדברים החוצה. הוא הרביץ לי, אבל כיוון שזה לא החמיר ולא אושפזתי, לא חשבתי שאני בכלל אשה מוכה".

לא רצים לשירותי הרווחה, קודם הולכים לקייסים (צילום ארכיון: עידו ארז)

אסתר, ילידת אתיופיה, עלתה לארץ ושירתה בצבא, והתחתנה עם בעלה, אף הוא עולה מאתיופיה, לאחר ארבע שנות הכרות. בעלה לא הצליח להתמיד בעבודה מסודרת, ואסתר נאלצה לפרנס את המשפחה מעבודות מזדמנות. "הרגשתי שאני מגדלת שני ילדים. הוא לא הצליח לעשות שום דבר וזה עוד יותר היה מעצבן אותו. גם כשהתחלתי ללמוד הוא היה מתעצבן ואומר שאפסיק ולא אמשיך, כי לא אצליח, היה אומר שצריך לעבוד".

ההתעללות לא פסקה ועם המכות הגיעו גם האיומים ברצח. "פחדתי שיפגע במשפחה שלי, פחדתי שאני לא אשרוד, הגשתי תלונה במשטרה, אבל הוא עדיין חופשי ואני יודעת שגם אחרי שייכנס לבית סוהר, זה יהיה לתקופה קצרה". אסתר הוסיפה כי אחרי שבעלה הרביץ לה ברחוב, לעיני כולם ולעיני בנם הקטן, היא הבינה שהחיים שלה בסכנה. "הוא לא רק הרביץ, גם איים שירצח אותי. החלטתי שאני לא יכולה יותר לשמור את הסוד הנורא הזה בפנים וסיפרתי לחברה, כך גיליתי שיש לי לאן לברוח. עד אז חשבתי, שיש רק משטרה וזה לא היה פותר את הבעיה שלי. חברה שלי סיפרה לי על המקלט ואני נמצאת פה כבר כמה חודשים".

"נשים צריכות לחשוב על עצמן ועל הילדים"

במקלט פגשה אסתר נשים אחרות מהעדה שגם הן ברחו מאימת הבעל. "הן כולן עולות חדשות, נמצאות בארץ כמה שנים והסיפורים שלהן יותר קשים משלי בהרבה". לדבריה, שירותי הרווחה ופרויקטים שונים שהמדינה מעמידה למען בני העדה האתיופית אינם מועילים. "אצלנו בעדה לא ישר מגיעים לרווחה ומבקשים עזרה. לפני שמגיעים לרשויות, צריכים להגיע לקייסים כדי שיפתרו את הסכסוך. כנראה האישה הזו גם חיכתה לעזרה שלהם". היא גם התייחסה לשוני במטאליות ואמרה כי "גם מאוד קשה לפתוח את הלב, רוב האנשים אצלנו סגורים וחושבים שאחרי תקופה קשה זה יעבור.

זו טעות, נשים צריכות לחשוב על עצמן ועל הילדים שלהן".

אתמול אישרה הממשלה להעלות עוד אלפי בני פלשמורה מאתיופיה עד שנת 2014. לטענתה של אסתר, יש להעביר לעולים סדנאות מיוחדות מייד עם עלייתם, כדי לגשר על הפער במעבר בין מדינת עולם שלישי למדינה מפותחת: "אחרי שאנשים עולים לארץ, צריך לדבר איתם ולהסביר שהמעמד משתנה, שהם הגיעו למדינה שיש בה שוויון, להסביר איך מסתדרים כלכלית ומנטאלית. הגברים לא מצליחים להסתדר וצריכים את העזרה של האישה לפרנס ולפי תפיסתם זה לא אפשרי, זה מערער להם את הביטחון ופוגע בסמכות שלהם. אני מכירה נשים שעלו לפני שנתיים-שלוש, ומספרות שהבעלים לא מרשים להן להסתובב לבד ולעבוד, רק שיטפלו בילדים ויהיו בתוך הבית בלי לבקר את המשפחה. ומצד שני, הגברים לא מסתדרים, הם ניתקו קשר עם המשפחה והסתגרו בתוך הבתים, בסופו של דבר הם הגיעו ונשארו בחיים בנס".

גילה אשרת, יו"ר האגף לקידום מעמד האשה של ויצו, קוראת גם היא לנשים שסובלות מאלימות לקום ולפעול למען עצמן. "טענות רבות מופנות כלפי רשויות הרווחה אכיפת החוק, אך יש לתת את הדעת באופן רחב יותר על תהליך הקליטה התרבותית, התעסוקתית והחברתית של האוכלוסייה העולה". 

לדבריה, "היעדר טיפול מתאים בתהליך הקליטה החברתית מביא להתגברות של תופעות של אלימות, מתחים ומצוקה בתוך המשפחה. נוצרים פערים של סמכות בין המינים ומתוך כך, בין היתר, צומחת האלימות כנגד נשים בביתן. אנו קוראות לכל מי שחוותה או מרגישה מאוימת מאלימות או יודעת על אחרות שנמצאות במצוקה ובפחד, לפנות לקו החירום לנשים מוכות במספר 1-800-393904, הן יקבלו שם אוזן קשבת וכתף תומכת, הכוונה וליווי צמוד לשיקומן לקראת יציאה ממעגל הפחד והאלימות".