תנו לעבוד! מדינת ועדות החקירה
לוי אשכול אמר לפני 45 שנה: "הקץ לכל פרשיות העבר" וסירב להקים ועדת חקירה ל"פרשה". אבל היום, במקום להתמודד עם האיומים, נאלצים בכירי מערכת הביטחון לדלג בין ועדה לוועדה
במאי 1940, לאחר מינויו לתפקיד ראש הממשלה, דרשו השרים מצ'רצ'יל להקים ועדת חקירה לבדיקת ההתנהלות הפייסנית של קודמו, נוויל צ'מברלין מול היטלר. צ'רצ'יל דחה את הדרישה. הוא אמר אז בפרלמנט הבריטי את המשפט הבלתי נשכח: "אם נושיב את העבר על כס ההווה - לא נגיע לעתיד". את הגרסה הישראלית לאמירה הזאת סיפק ראש-הממשלה לוי אשכול. באביב 1965, בעוד דוד בן-גוריון מתעקש כפרד על דרישתו להמשיך בחקירת "הפרשה", שאירעה במצרים בתחילת שנות ה-50', קרא אשכול בכנס פעילי מפא"י בקול גדול: "עלינו להחליט ללא שהיות: הקץ לכל פרשיות העבר!!". מחיאות הכפיים איימו לסדוק את קירות האולם.
אז מי יהיה היום צ'רצ'יל הישראלי או לפחות לוי אשכול? מי ידפוק באגרופו על שולחן סדר היום הלאומי וישאג בקול גדול: די לפרשיות העבר, די לוועדות החקירה, די לצליבות הפומביות בכיכר השוק - תנו לבכירים ברמה הלאומית לעבוד!
אכן, הלב נחמץ אל מול עוד ועוד ועדות. דומה כי העומדים בראשן כבר מתחרים בפתולוג הלאומי במספר ניתוחי הפוסט-מורטם. עוד אנו נוברים בקרביה של פרשיה אחת והנה באות השנייה והשלישית והרביעית ואיש כבר איננו זוכר מי חוקר מה ולמה. עוד לא סיימה את עבודתה ועדת איילנד וכבר באה ועדת טירקל; עוד לא תמה ועדת טירקל והנה ועדת בריק; עוד לא החלה ועדת בריק והנה אץ-רץ מבקר המדינה ופותח חקירה משלו באותו נושא. ופתאום מתנפלים על הרמטכ"ל המיועד בראש חוצות ועסקן ההסתדרות עופר עיני מעז לבצע לינץ' ציבורי מכוער בחייל המעוטר ביותר בתולדות צה"ל וכך הלאה והלאה ללא קץ.
וכך, דווקא בימים בהם חושף ראש אמ"ן היוצא את גודל הסכנות העומדות בפני ישראל, מוצאים עצמם בכירי המדינה וראשיה, רצים מכותרת ראשית מביכה אחת לשנייה, מוועדה לוועדה, עם עורך-דין או בלעדיו, מעסיקים את עוזריהם באיסוף חומרים, בגיבוש גרסאות ובבניית אליבי. הבעיה "הקטנה" היא, שאלה בדיוק האנשים, שממש באותו הזמן צריכים לשבת ולחשוב מה עושים מול איראן, סוריה וחיזבאללה; איך מגיבים לתהליך הבינלאומי המסוכן, המדיר את ישראל מחזקת האומות הלגיטימיות; ואיך לעצור את התערערות האמון בין האזרח לשלטון. והנה, דווקא האנשים הללו, שכבר אינם צעירים ורב משימתיים כבעבר, מושכבים, שוב ושוב, בבטן פתוחה מול סכיני הפתולוגים. זאת, בשעה שפרשיות העבר כבר מתו ופרשיות העתיד מתדפקות בשער ונראה כי אין מי שיקדם את פניהן.
צודקים, אבל לא חכמים
ברור כי מיד יקפצו כאן הטהרנים הקדושים ובידיהם משפט הדגל: "ייקוב הדין את ההר!" חוק הוא חוק, תמיד ובכל תנאי, וכולם שווים. הם אולי צודקים, אבל על זה בדיוק נאמר: צודקים, אבל לא חכמים. כי מדינת ישראל נמצאת היום, יותר מתמיד, במצב לא נורמלי. המחוגים בשעון ההיסטוריה הישראלית נעים לאחור ולא קדימה, כמצופה. אז נכון שוועדת חקירה היא מכשיר מצוין לניקוי אורוות וברור לחלוטין כי אכן "אין חומר חיטוי טוב יותר מאור השמש". אבל, ההיגיון וחכמת העשייה דורשים, דווקא בעת הזאת, לתת לנבחרי הציבור - ברמה הלאומית - לעבוד. את החשבון צריך להגיש להם בצורה אחרת, בבחירות או אחריהן.
איך עושים את זה? איך נותנים להם לעבוד ולא מאבדים את רסן הבקרה? ואיך מבהירים להם שלא מדובר בוויתור על נורמות התנהגות, אלא על דחייה, על צורה אחרת של בקרה,חקירה וענישה? זאת שאלת מיליון הדולר, עליה כבר נתנו את הדעת הוגי דעות, משפטנים ומדעני המדינה, אך לא נראה כי מצאו מוצא ראוי. ההצעה האופרטיבית הכי קרובה לאפשרות היישומית הייתה שלא לערוך לנבחרים - ברמה הלאומית - משפטי שדה בעודם בתפקיד, אלא לאסוף את הראיות ולהפעילן בתום הקדנציה. זה קשה, זה מחייב התארגנות אחרת, מנגנון מיוחד, זה יחייב לקבוע מי ייכלל ברמת המנהיגים הלאומיים, אבל זה אפשרי.
מכל מקום, בבואנו למצוא את התשובה, ראוי, אולי, שנזכור: אנחנו מסבירים לעולם שאנו מקרה מיוחד. אנחנו דורשים ממנו, ובצדק, להכיר בכך שאין מקבלה היסטורית למצבנו . אנחנו מבקשים - ולא בשמחה - שלא יישפטו אותנו באמות מידה של בית-מרקחת שוויצרי. על כן, אין סיבה הגיונית שלא נדרוש זאת גם מעצמנו, ונודה בפני המראה: אנחנו מקרה מיוחד. על כן, אי אפשר לשפוט את אלה שהעמדנו בראשנו על פי הכללים ואמות המידה האופטימאליות המיידיות, כאילו אנו חיים בוואקום אידילי, כאילו אנחנו פועלים בלב אירופה הסטרילית, המאבדת עצמה לדעת בגלל התקינות הפוליטית, בעיקר מול האיסלאם.
צריך שיהיה ברור: אנחנו חיים באזור בו "ניצחונות מוסריים אינם נחשבים" (כפי שנכתב בכתובת גרפיטי בכניסה לאחד המשרדים בבניין הפנטגון ב-1988). אנחנו חיים באזור שהוא סיר לחץ רותח, המאיים להתפוצץ על העולם. אנחנו נהייה הראשונים לספוג את הפיצוץ. אבל, כפי שזה נראה היום, הרי בדיוק אז נהייה עסוקים באיתור העוזרת הפיליפינית. האם זה הגיוני?
יוסף ארגמן, היסטוריון צבאי
לפנייה לכתב/ת 
