כמו תמיד, כשאני עצובה, אני חושבת עליך
זה יום כזה, לא כל יום אני מרגישה את העצב, רוב הימים אני נלחמת בו ולא מאפשרת לו להשתלט לי על המחשבות, אבל לא היום, היום אין לי כוח. לא כיף לחיות בעצבות
לא כיף לחיות בעצבות. העצבות מאפילה על בהירות היום, על החיים, על המחשבות ועל החיוך. חצי שנה לא חייכתי באמת. ניצנים של אופטימיות נובלים עם כל אכזבה נוספת, הכי קטנה שתהיה.
אז זה יום כזה, לא כל יום אני מרגישה את העצב, רוב הימים אני נלחמת בו ולא מאפשרת לו להשתלט לי על המחשבות, אבל לא היום, היום אין לי כוח. וכמו תמיד, כשאני עצובה, אני חושבת עליך, נאחזת במחשבות האלה, בחיוכים שהיו, בחיבוקים, בנשיקות, ברגש.
איתך הרגשתי באמת. אני גאה בעצמי שיכולתי לוותר ככה איתך ולהראות לך את עצמי בלי מסיכות. אני גאה בעצמי בלי קשר אליך, שצמחתי, שגיליתי כמה רגישה אני יכולה להיות וכמה אוהבת. אני רוצה שוב לגעת ככה במישהו, שמישהו ייגע בי ככה שוב.
מחכה בסבלנות למישהו אמיתי, שיבין על מה אני מדברת
אין מה לעשות, רוב האנשים פחדנים, נוח להם במסיכות שהם עטים על הפנים, כל יום מסיכה אחרת והכל הצגות, הכל הבל הבלים. אני מחכה בסבלנות למישהו אמיתי, שיבין על מה אני מדברת, שיבוא ויכה בי מכת חום שתמיס את כל הקרח שעוטף לי את הלב. כל מיני באים והולכים, חלקם טובים במילים, טובים מאוד, אבל אני יודעת לזהות שחקנים. חלקם רוצים, אבל הכל מהר, לא מבינים שיש דברים שלוקחים זמן, לוקח זמן לבטוח במישהו שוב, לוקח זמן לאהוב. כבר לא מאמינה יותר מדי בהתאהבות מיידית; כמו שהיא מתחילה, ככה מהר היא נגמרת, אז כן, תנו לי זמן. ביקשתי יותר מדי? אל תישאר.
אהבה. שנים חייתי בלעדיה, בעולם שלי, מוקפת חברים, משפחה, מבלה את זמני בעבודה, בלימודים במסיבות. אבל גיליתי אותה, חמקמקה, שברירית, מהתלת, וקשה לי בלעדיה. לא, אין לי מישהו ספציפי שאני חושבת עליו כשאני כותבת את זה, אני פשוט נורא רוצה להרגיש ככה למישהו שוב, להיות מאושרת, בלי המסיבות והאנשים והרעש והטררם, רק איתו, מבט מול מבט, כף יד נוגעת בכף יד, יד מלטפת, דאגה, רגישות, חמלה, הבנה, אהבה.
אני מודה שאני בודדה בלי אהבה
להודות. צעד ראשון בלהיות אמיתי עם עצמך. אני מודה שאני בודדה בלי אהבה, אני מרגישה שאין טעם בכל מה שאני עושה, השיגרה מכבידה, משעממת, אין ריגוש, אין רגש בעשייה, סתם עשייה לשם עשייה, כי חייבים, כי אנחנו במירוץ יומיומי להספיק, לעשות, להיות נורמאיים. כאילו שזה נורמלי לעבוד כל יום כל היום להיות מול מסך המחשב המרצד ולחשוב שבשביל זה למדת כמה שנים טובות, בשביל לשבת בחדר עם עצמך ולכתוב עוד ועוד מסמכים. ללמוד.
אני לומדת מהחיים כל יום, אני לומדת מאנשים, כל הזמן. לימודים שלא עולים כסף ולא מקנים תעודת תואר, אלא רק חוכמת חיים. כזו שמאפשרת לך להסתכל לחיים בלבן של העין ולעשות חשבונות. להביט מסביב ולהבין מה המהות האמיתית שלנו.
המהות האמיתית שלנו היא להרגיש, לחוש, להתקרב, לסמוך, להאמין, לוותר, להוריד מחסומים, לתת את עצמנו, לחיות עד הסוף, לקחת סיכונים. אני מודה, אני עוצרת את עצמי המון פעמים. למה? כי אני לא רוצה להיפגע, כי העצב הזה יבוא שוב במלוא העוצמה ויפיל אותי לאדמה. מכירה טוב את ריח האדמה, רטוב ולח, לא מנחם, אבל גם לא הוגן. לא הוגן להיות אדם רגיש ופתוח בעולם של שקרנים ושחקנים, כי זה אומר בהכרח שאני הצד הנפגע תמיד, אני שמוכנה לנסות, זו שנופלת לשקרים,
זה חרא כשמשחקים בך, זה חרא לשחק באחרים
אני מסרבת לשחק, אמרתי את זה כל הזמן ואני אומרת את זה גם עכשיו. זה חרא כשמשחקים בך, זה חרא לשחק באחרים. אין לי שליטה על האפשרות שישחקו בי וישקרו לי, אז לפעמים אני בוחרת להסתכן ונופלת. מה זה עושה אותי? תמימה, טיפשה? אולי, אני מעדיפה לחשוב שזה עושה אותי מלאת תקווה, מלאת אמונה, שאני לא נשברת ולא הופכת להיות קרת לב ואטומה כמו כולם.
אז הנה, ככה אני, מודה שאני עצובה היום, מאוד עצובה, אבל תוך כדי הכתיבה אני מבינה שזה לא נורא, ממש לא, כי זה רק היום, מחר העצב לא ינצח.
לפנייה לכתב/ת 
