בשביל הצלחה בעבודה צריך הערכה, וההיפך

האדם, כיצור תבוני, מחפש משמעות במעשה ידיו. המשמעות היא הכוח המניע העומד מאחורי החשיבות של לקחת את גורלנו בידינו. זה נכון לכל תחום בחיינו ובוודאי ברמה התעסוקתית. עבודה, אשר העוסק בה לא מייחס לה משמעות תהיה קשה יותר, ומועילה פחות, ומעבר לפגיעה בעסק, תוביל לפגיעה בהערכתו האישית את עצמו. אך מה מייצר את הרגשת המשמעות? כיצד נמצא את מיקומנו בסביבה המקיפה אותנו?

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
  

בכדי שאדם ירגיש במיטבו בכל חברת אנשים בה הוא מתפקד, אמורים להתקיים כמה משתנים:

1. הוא אמור להרגיש יחס אישי.

2. הוא אמור להרגיש שהוא נחוץ, תורם ומועיל.

3. הוא אמור להרגיש שהוא שווה ערך לאחרים ומוערך על ידם.

4. הוא אמור להרגיש שהוא יכול לצמוח, לגדול ולהתפתח.

5. הוא אמור להרגיש שיש לחייו משמעות אישית.

מסתבר שככל שיותר משתנים מתוך הרשימה הזו מתקיימים, כך תהיה תחושת השייכות של האדם לאותה חברה בה הוא מתפקד, טובה יותר - כך הוא רגיש משמעות גבוהה יותר. עקרון זה נכון גם לסביבה המשפחתית ולמעגל החיים האינטימי, גם למעגל החיים החברתי וגם למעגל העבודה. הוא צריך לחוש שהוא מתפקד בסביבה המאפשרת למקסימום הפוטנציאל שלו לבוא לידי ביטוי. מצב בו הוא מאמין בעצמו, מעז להיות יצירתי ולא חושש לטעות.

השאלה שעולה היא, מי אחראי לכך שמשתנים אלו יתקיימו ואיך עושים זאת?  יש שני צדדים לנושא - מנהלים, ועובדים. בסדנת מנהלים, לדוגמה, מלמדים אותם ליצור תנאים שיאפשרו לכמה שיותר עובדים לחוש שהתנאים האלה מתקיימים רוב הזמן. לעומת זאת, בסדנאות לעובדים, מסבירים להם את חלקם והאחריות שלהם להשיג תחושת שייכות שתסייע לרווחה ולהתפתחום בעבודה.

האמת היא כמובן היכן שהוא באמצע – האחריות היא משותפת הן לעובד לעובד והן למנהל. הנקודה העיקרית היא שכמעט תמיד ניתן ליצור את התחושה הזו, בין אם זה בעבודה בסטטוס גבוה ובין אם מדובר בעבודה עם סטטוס נמוך יחסית. וכן, גם אם העובד הוא מנקה, או מאבטח.

הסיפור של ז'ולייט

את הסיפור של ז'ולייט שמעתי ממישהו שעבד איתה ביחידת ביקורת פנים של חברה ממשלתית. מדובר ביחידה קטנה הנחשבת אליטיסטית, כל העובדים בה אקדמאים בעלי תואר שני לפחות. ז'ולייט התקבלה לעבודה ביחידה כמנקה. תפקיד שיכל למצב אותה מבחינת היררכיה במקום האחרון. אבל היא החליטה שאיכות הרגשתה ותפקודה במקום העבודה, תלויים רק בה.

לאחר שבוע העבודה הראשון פנתה אל המנהל וביקשה לקבל את המפתח למשרד, "אני גרה קרוב", אמרה, "אוכל להגיע לפני העובדים ולדאוג לאוורר או לחמם את החדרים וגם למלא מים חמים במחם לפני שיגיעו". כך, מדי בוקר קיבלו את פני עובדי היחידה חדרים עם טמפרטורה נעימה ואפשרות להכין לעצמם את כוס הקפה עליה חלמו בדרכם לעבודה. מדי פעם ליד המיחם המתינה להם צלחת ועליה מני מאפים ריחניים וטריים, "נשאר לי כיבוד מהאורחים של אתמול", אמרה ז'ולייט בחיוך ביישני.

זה לא נגמר שם: מהר מאוד הבינה המנקה החדשה, כי יום רביעי הוא היום בו מנהל היחידה נוסע לישיבות מחוץ לעיר. בלי לשאול ובלי לדבר על זה, הפך יום רביעי ליום הניקיון היסודי של ז'ולייט בחדרו של הבוס. ביום הזה לא נשאר דבר שלא הוזז, נשאב, נוקה והוברק. ניקיון יסודי זה אפשר שבשאר ימות השבוע, כמעט לא תורגש כניסתה של המנקה לחדר. חדרו של המנהל הבהיק בניקיונו מבלי שהופרעה עבודתו.

הכרת התודה שחשו עובדי היחידה לז'ולייט על יחסה ודאגתה לשיפור תנאיהם, יצרה עניין וסקרנות לדעת "מי זו הפייה הטובה בה זכינו". שיחות המסדרון שהחלו מנהלים איתה התרחבו למצב בו הוחלט על דעת כולם, שאת הפסקת האוכל מקיימים רק כשז'ולייט, המנקה, אוכלת אתם. כך גם כשיצאו העובדים לסדנת גיבוש במלון בים המלח, היה זה אך טבעי בעיני המנהל והעובדים שהמנקה היא חלק מהצוות.

לימים, ז'ולייט חלתה ונפטרה כשהגיעו העובדים לנחם את משפחתה, אמרו לבנותיה, "אמא שלכם הייתה הפסיכולוגית שלנו". הן מצידן השיבו ש"אמא שלנו הייתה פסיכולוגית בכל מקום בו נמצאים בני אדם".

חשוב שנזכור כי כמו שהבינה ז'ולייט, על כל אדם מוטלת האחריות לחיות את חייו בצורה משמעותית. ההערכה והתגובות להשקעתה היו תלויים כמובן בשאר העובדים במשרד, ובעיקר במנהלים, אך הם כולם נבעו מפעולותיה. במעגל חיי העבודה כמו בשאר מעגלי החיים, יכול אדם להחליט כי כל עוד זו עבודתו - הוא אחראי ליצור לעצמו אפשרויות של מציאת עניין, טעם ומשמעות.