סינדרלה דתיה

יש עניינים שהם בתחומן של נשים דתיות בלבד, למשל שאלות על שירה בפני גברים. הדעה ההלכתית הרווחת היא שלנשים אסור לשיר בפני גברים. או בהיפוך מינים, שלגברים אסור לשמוע שירת נשים. מאיזה צד שלא מסתכלים על זה, המילה אסור תופיע.

ליאת יצחקי, זוכת פרס אקו"ם לשנת 2010, היא ילדה טובה בית שאן שלמדה באולפנא עם כל החברות שלה ש"קול באישה ערווה". במשך שנים היא לא שרה בפני גברים, אבל היום היא כבר לא באותו המקום - ואם תגיעו להופעה שלה, תוכלו לשמוע בלייב את הסיגל הראשון שלה "סימה", גם אם אתם לא בני המין היפה. 

"לקח לי זמן עד שהופעתי גם בפני גברים", היא מסבירה, "זה לא היה מיד, לא קמתי בוקר אחד ואמרתי 'היום אני אופיע בפני גברים'. עברתי תהליך ארוך שבמהלכו הבנתי שזה לא מפריע לי להופיע בפניהם. הבנתי שיש בעניין הזה דעות לכאן ולכאן, וכמו הרבה דברים אין פה שחור לבן כמו שאוהבים להציג.

"ככל שגדלתי הבנתי שבוחרים לא להראות לנו את כל מגוון הדעות, וגם בעניין הזה יש מקום ליותר מדעה אחת. דתיים אוהבים להיטפל לעניין הזה, אבל יש די והותר רבנים שמתירים את זה היום, והתירו גם לפני מאה שנה. להורים שלי לא היתה בעיה עם זה. הם בני עדות המזרח ושם היתה פתיחות לגבי שירת נשים. האיסורים בעניין הגיעו מארצות המערב. מי שהקפיד על כך היו האשכנזים, כך שאצלי במשפחה זה לא היה נראה כהתרסה. אני לא באה לשמוט את הקרקע מתחת לאיסור הזה, ואני לא באה להתעמת עם אף אחד בעניין. כל אחד עושה את הבחירות שלו, ואני עשיתי את שלי".

פרס בהפתעה

הסיפור שמאחורי האלבום של יצחקי הוא מאלה שבסוף הופכים לאגדות. היא בכלל לא שלחה שירים לחברת התקליטים, וגם לא שלחה שום דבר לתחרות של אקו"ם. והנה היא קיבלה את שניהם.

"הקלטתי את החומרים שלי באולפני 'נעמה' בתל אביב וחשבתי שאני אעשה את הכל בעצמי ושאין בכלל טעם שאני לשלוח לחברת תקליטים כי יש הצפה בשוק, וזה מאוד נדיר שמחתימים אותך", היא מספרת. "עינת אסאי, שעובדת באולפן, תפסה אותי יום אחד ואמרה לי 'את לא יכולה להשאיר את זה ככה, את מיוחדת ואני לא אתן לך להתפספס'. אמרתי לה שאני יודעת שהשוק הזה לא פשוט, אבל היא התעקשה וביקשה ממני שאצרוב לה דיסק. למעשה, היא זו ששלחה את החומרים שלי לכמה חברות תקליטים, ושתיים התקשרו אליי. אני זוכרת ומוקירה לה רבות על כך. אומרים שמגלגלים זכות על ידי זכאי, אז עינת היא הזכאית שלי. אני בעצמי לא הייתי עושה את זה כנראה".

אבל לא התכוונת להשאיר את השירים שלך במגירה

"לא, כי יוצר סובל כשלא מכירים בו. יצירה - טבעה להתפרסם, אף אחד לא רוצה להיות כמו ואן גוך שסבל כל חייו, לא מכר אף תמונה ונהיה מוכר ומפורסם רק לאחר מותו. יצירה צריכה אוזניים שיקשיבו לה, היא צריכה קהל, זה מה שנותן לה את הדלק".

בדיוק כמו שצרות אוהבות לבוא בצרורות, גם דברים נחמדים כנראה באים ביחד, וסמוך להחתמתה בחברת תקליטים זכתה יצחקי גם בפרס אקו"ם .

"מנהלת התוכן של אן.אם.סי התקשרה אליי יום אחד ואמרה לי 'היום זה היום האחרון שאפשר לשלוח חומרים לאקו"ם, תשלחי לי תמונה שלך ותכתבי על עצמך כמה מילים, אני אעביר להם. בדקה התשעים היא הספיקה להכניס אותי. אחרי כמה חודשים כשקיבלתי מהם טלפון שהודיע לי שזכיתי, זה היה כמו הטלפונים האלה בפרסומת שמודיעים לך שזכית בפיס. הדברים הטובים, כנראה, לא תמיד מתוכננים".

החיים הם שיר

כך או כך, בשירים של יצחקי אין רק דברים טובים. למען האמת, בשירים שלה אהבה זה כואב, והחיים הם בדיוק כמו שאתם מכירים אותם - עם משכנתא ועבודה קשה. לפעמים קשה לשים לב לזה, כי כשהיא שרה נדמה שהיא מחייכת.

"בניגוד לרוב השירים שמשמיעים ברדיו, בחיים שלנו אין רק אהבה", אומרת יצחקי, "יש ילדים והורים ועבודה. אני כותבת על הכל. יש לי שיר על מערכת יחסים בינו לבינה, זה שיר טעון וקשה, כי אהבה אמיתית זה לא רק דבש וקינמון. בזוגיות אתה עובר משברים ורגעים קשים, שמהם צומחת זוגיות יותר מבינה. אצלי זה נכתב בנקודה קשה שבסופו של דבר חישלה אותנו ולימדה אותנו דברים חדשים ולכן מבחינתי זה שיר אהבה, אבל גם הילדים שלי מהווים הרבה פעמים השראה, והם הניבו לי לא מעט שירים.

"בשיר 'סימה' יש תובנות של אמא, שהן נכונות לגבי כולם. אנחנו חיים בתבניות. בסופו של דבר, כולם רוצה את אותה שבלונה וכל אמא רוצה שהילד שלה ימצא עבודה ויתחתן".

אני שמעתי סרקזם בין השורות, שמעתי נכון?

"אני לא יודעת אם זו ביקורת עוקצנית. אני מודעת לכך שאנחנו עושים דברים באוטומט, אין כאן ביקורת שלילית, אני פשוט אוהבת להסתכל על החיים בעין מחוייכת".

בין המודרנה לימי הביניים

להציג את יצחקי בתור זמרת בלבד, זו תהיה טעות. מדובר באישה שיש לה הרבה תפקידים: היא כותבת מוזיקה לתיאטרון, מנהלת סטודיו לעיצוב גרפי ומיתוג, בעלת תואר שני במשפטים (התמחות בזכויות יוצרים) ואמא

לארבעה ילדים. "החיים של הנשים הדתיות עדיין בקו התפר שבין העולם המודרני לימי הביניים", היא אומרת, "מצד אחד, ההשכלה הגיעה אלינו ואנחנו רוצות קריירה ומצד שני יש לנו יותר משני ילדים לגדל, אנחנו רוצות משפחה לתפארת והבעלים שלנו לא פעם עובדים בעבודות תובעניות, אנחנו חיות במרוץ בלתי אפשרי.

"נשים חילוניות מעכבות את החתונה והילדים, נשים חרדיות מתחנכות מגיל צעיר שלהיות עקרת בית זה מצוין, אבל בחברה הדתית לאומית אנחנו נוטלים חלק בהכל, ואנחנו לא מרשות לעצמנו להיזרק באיזה מקום ולנוח. אנחנו נושאות בעול של משפחה פרנסה וילדים די מוקדם, אנחנו אוחזות גם בבית וגם בקריירה, ועדיין לא מצאנו את שביל הזהב, וגם על זה כתבתי שיר".