"להכיר באוטובוס זה רומנטי בטירוף!"
לא הבנתי למה מרגלית דיברה עליי עם זר באוטובוס, ועוד נתנה לו את מספר הטלפון שלי. אבל, אחרי שהיה לי זמן להרהר בכך, שמחתי על ההרפתקה הקרבה ועל ההזדמנות להכיר מישהו לא דרך צינורות השידוך המקובלים
באוטובוס מחומם כמו תנור אפייה מסחרי, רועש משיחות ומצופה באדים שהעידו כמה קר בחוץ, ישבנו חברתי מרגלית ואני. ערימת הסוודרים והמעילים שלבשנו בחוץ נחה על ברכינו בשכבות צבעוניות, כשהכפפות והכובעים מעליהן, כמו הדובדבן שבקצפת. ואנחנו, שגם ככה לא ראינו כלום בגלל האדים על החלונות וערימת המעילים לפנינו, היינו שקועות בפטפוט.
מרגלית חברתי, שצחוקה המתגלגל ידוע ברבים, סיפרה לי משהו ששעשע אותה כל כך, שהיא צחקה בפראות עד שנאלצתי להסתתר עוד קצת מאחורי ערימת המעילים, כשהבחנתי שחלק לא מבוטל מיושבי האוטובוס מביט בנו בסקרנות.
בין המתבוננים היה אחד שהביט בנו בסקרנות יתרה. היה לו זקן חום קצר, כיפה סרוגה לבנה גדולה, משקפיים עגולים עם מסגרת צהובה, מערך מעילים על גופו וציציות שקצותיהן השתלשלו מתחת למעבה בגדיו.
הרהרתי שזה לא אופייני לבחור דתי לבהות כך בשתי בנות אולפנא. כשהמשיך לנעוץ מבטים, זעתי על מקומי בחוסר נוחות. מרגלית לא הבחינה בשום דבר יוצא דופן. היא היתה עסוקה בהסדרת נשימתה אחרי שנרגע צחוקה הפרוע.
המשכתי להקשיב לסיפוריה, תוך שאני בוחנת מדי פעם את הבחור הבוהה. שמתי לב שכשחשב שאני לא מסתכלת, המשיך לנעוץ בנו מבטים נוקבים. כשהאוטובוס נטה ימינה בעת ביצוע פנייה חדה, הסתכלתי החוצה והבנתי שבעוד מספר שניות מגיעה התחנה בה עליי לרדת.
קטעתי ביעף את הסיפור של מרגלית. כמעט לא הספקתי להיפרד מעליה לשלום, נפנפתי קלות בידי, הורדתי את הצעיף על ראשי ויצאתי אל הלילה הקפוא. לאחר שעה צלצל הטלפון בביתי. מרגלית היתה על הקו.
"את סתם נלחצת כי איזה סוטה התחיל איתך פעם"
מה כבר יש לה לומר שלא אמרה לי במהלך הנסיעה הארוכה? תהיתי, תוך שאני עונה בקלילות "הלו" מצטלצל. "רעות, אני חייבת לספר לך סיפור שלא יאומן!" עוד סיפור, אמרתי לעצמי. התיישבתי בנוחות, מתכוננת לשעת האזנה ממושכת. "אז ככה, מיד אחרי שירדת בתחנה שלך ניגש והתיישב לידי בחור דתי..."
הפרצוף הבוהה בעל הזקן צץ בראשי מיד. הזדקפתי בכסאי בדריכות. היא המשיכה: "לא ראיתי אותו קודם, אז שיערתי שלא היה לו מקום אחר לשבת, למרות שאני חייבת לומר שדי התפלאתי שבחור דתי, ועוד עם זקן וציציות בחוץ, מתיישב ליד בחורה".
"אני מקווה שלא ענית לו את כל התשובות", שמתי לב שאני אוחזת את השפופרת בעוצמה כזו שפרקי אצבעותיי הלבינו. "תירגעי, את סתם נלחצת כי איזה סוטה התחיל איתך פעם באוטובוס. הבחור נראה שפוי לגמרי, ואני יודעת שלא היו לו כוונות זדון. הוא דיבר בעדינות ולמעשה הוא קצת ביישן. חוץ מזה, את יודעת שיש לי חוש לדברים האלה, סמכי עליי".
הרפיתי מעט מהשפופרת ונשענתי אחורה. "נו", דחקתי בה. "עניתי לו מה שנראה לי רלוונטי, וכבר התחלתי לחשוב שהוא די חמוד, כשלפתע שאל, 'והחברה שלך שירדה עכשיו, מה היא עושה בחיים?' עניתי שהיא לומדת תכנות מחשבים במכון טל בירושלים. הוא רצה לדעת בת כמה את, עניתי ש-25. הוא הנהן וחיטט בזקנו בשקיעתו במחשבות, ואז אמר: 'היא נראית בחורה שמחה. היא תמיד כזו חברותית ומקובלת על אנשים?' 'הו כן', עניתי בהתלהבות..." קרקרה מרגלית וצחוקה מתגלגל, "זו היתה ההזדמנות שלי להפליג בשבחי החברה הכי טובה שלי", הצטדקה.
אז מה אם הציציות שלו מתנדנדות בדבקות מחוץ לבגדיו
לא הגבתי אפילו שעמדה לי על קצה לשוני שאלה עצבנית. למה, לכל הרוחות, היא מדברת עליי עם בחור זר? אז מה אם הציציות שלו מתנדנדות בדבקות מחוץ לבגדיו והוא נראה צדיק.
"בקיצור", עשתה אתנחתה כדי לשאוף אוויר, "שנייה לפני שהייתי צריכה לרדת הוא אמר, 'אולי תתני לי את מספר הטלפון שלה, כי יש לי עוד כמה שאלות ואני רואה שאת צריכה לרדת'.
הייתי כל כך דרוכה להביט החוצה ולזהות את התחנה שלי, שדקלמתי לו מוכנית את המספר שלך", כאן היא שאגה בצחוק רם כל כך שנאלצתי להרחיק את השפופרת מאוזני, לא לפני שזינקתי בבהלה ובהיתי במכשיר הטלפון בחוסר אמון.
"את נתת לו את המספר שלי?!" הייתי צריכה לשמוע את זה שוב כדי להאמין.
"כן, הולכת להיות לך הרפתקה! תארי לך, בחור שנדלק עלייך באוטובוס ובטוח רוצה לצאת איתך לדייט, ושלא יקשקש לי על כל מיני שאלות. לא נשמע לך רומנטי בטירוף?"
"לא!" עניתי בהחלטיות.
אבל אחרי שהסתיימה השיחה הקולנית עם מרגלית, מצאתי את עצמי שוכבת במיטתי החמה, מביטה אל התקרה וחושבת שאולי זו באמת הרפתקה. סוף סוף דייט עם בחור שלא הוצע לי דרך הצינורות הידועים והמשמימים של "שידוך".
יצאנו כמה וכמה פעמים, יוסף ואני. החלטתי לחרוג ממנהגי ולתת לדברים צ'אנס כמו שכולם מטיפים. במקום להסיק מסקנות מיידיות על הפרטנר שלי, הפעם השתדלתי לזרום עם הפגישות עד שיהיה לי ברור במדויק האם זה מתאים לי או לא, ואולי בכלל לנסות להתחיל ליהנות מבזבוז הערבים הזה, שהפך אצלי לשיגרת יום-יום.
כך זה נמשך, עד לרגע שהתברר לי שמבחינתו של יוסף הוא מצא את החצי השני, והחצי השני הזה הוא אני. בפעם הבאה שדיברנו בטלפון היתה בראשי מסקנה שלקחה לי ימים ולילות לגבש: הוא לא החצי שלי ואני לא הצלע שלו. נאום מוכן מראש לא היה לי. פתחתי בניסיון לנסח את המסקנה תוך התלבטויות בקול, כשיוסף מקשיב בדריכות.
עוד לפני שהגעתי למשפט המפתח המסר כבר הובן, ויוסף זינק כמו השתחרר מקפיץ וביקש שאחשוב על זה עוד יום-יומיים. טוב, לא ביקש, הוא ממש התחנן. לאור המצב הרגיש הסכמתי לשקול שוב את העניין, במיוחד משגיליתי שאני עצמי לא בטוחה לגבי החלטתי הסופית, לכאורה.
אני לא יודעת איך קרה שקבענו עוד מפגש. התירוץ היה שמטרתו תהיה לספר זה לזו על המסקנות הסופיות לגבי הקשר הקצר שהתגבש בינינו. בפגישה, פתח האביר ואמר שהוא יודע שעברו עליי יומיים קשים מאוד והוא בהחלט מעריך את זה, וכיוון שכך הוא החליט לתת לי משהו שיקל עלי את ההרגשה. ואז הגיע החלק הרומנטי והממיס.
הוורד שלו טשטש לי את כל ההחלטיות
יוסף שלף, כאילו משום מקום, ורד יפהפה עטוף צלופן שקוף ומעוטר בסרט קטנטן. היד שאחזה את הוורד רעדה קלות ושפת הגוף כולו הודיעה לי שהוא דרוך יותר מטיל שעומד להיות משוגר בזמן אמת. הוא רק שכח, למזלי, לכרוע ברך.
אפשר לומר שלבבי הנמס בקרבי הוא שגרם לי לענות שאני מוכנה לתת לו עוד צ'אנס, להגות בזה עוד שבוע ואז להחליט סופית. הבחור ידע מה הוא עושה. הוורד טשטש לי את כל ההחלטיות. אולי הוא בכל זאת מתאים לי? אולי הנימוקים שלי לא מספיק משכנעים ואני סתם פוסלת בחור מצוין?
משיצאתי ממעורבותי הרגשית במה שקרה, וצפיתי מלמעלה על העניינים ביתר קור רוח, ראיתי שמדובר בבחור מצוין באמת, אבל כזה שיישאר מצוין רחוק ולא מצוין קרוב אליי.
היו בו דברים שבהחלט לא התאימו לקשר הנישואים שתכננתי לעצמי. היינו שונים באופי ובמנטליות באופן שהרגיש שאינו בר גישור כלל.
לפני פגישת הסיכום הצטיידתי גם אני במחווה שתקל על הבשורה, ובמפגש עצמו פתחתי בכך שאני בטוחה שגם לו היה שבוע קשה ושאני בהחלט מודעת לזה. תוך כדי שחזרתי על החלטתי, שאנו לא מתאימים, שלפתי חבילת טישו מהודרת והגשתי לו.
באמת שזה לא היה בצחוק, זו היתה מחווה! הטישו הזה היווה בעיקר את טפיחת הנחמה שלא יכולתי לתת לו בעצמי...
- רחלי לנגפורד
היא מחברת הספר "דרוש נסיך על סוס לבן"
