מה אוהב לאכול כשאהיה גדול

לרגל יום הילד הבינלאומי שחל ביום שבת היינו חייבים לברר עם כמה שפים, מה הם הכי אהבו, מה הם שנאו והאם הכל התחיל אז, עם השניצל של אמא, הפירה של סבתא והמנה שהם לעולם לא ישכחו.

5 השאלות ששאלנו כל אחד מהשפים:

1. מה היה המאכל הכי אהוב עליך בתור ילד? ומה המאכל השנוא ביותר? 
2. האם יש לך זיכרון מיוחד שקשור באוכל?
3. האם כבר כילד אהבת לבשל ולאכול? 
4. האם הבישול שלך היום מושפע מהאוכל של ילדותך?
5. מה המנה האולטימטיבית בעיניך לילדים?
   

אבי ביטון

אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם, מאז הילדות ועד היום, הוא קרמבו, אבל אך ורק קרמבו וניל, יש לי אפילו בעיה מסוימת עם אנשים שלא אוהבים אותו. הדבר הכי נורא מבחינתי היו קישואים מבושלים, ובמיוחד אלו שהגיעו עם אורז מאתמול. באופן כללי, בתור ילד, לא ממש אהבתי לאכול וכל ארוחה היתה סיפור שלם של שכנועים ואפילו פרסים. זכור לי במיוחד הפרס שקיבלתי על אכילת אותה מנת קישואים ממולאים - זה היה אופנוע עם שלט.

לעומת חוסר ההתלהבות מהאוכל, האהבה לבישול הראתה ניצנים כבר בגילאי 8-9. התחלתי לבשל, אבל לא מתוך צורך (אמא שלי היתה מבשלת מעולה), אלא מתוך אהבה וסקרנות. הדבר הראשון שעשיתי היה סלט טונה שיצא ממש טעים.

כיום, הבישול שלי מושפע מאוכל מרוקאי קלאסי עם טוויסט כלשהו, וזה כמובן כיוון שנותר בי משנות הילדות ומהאוכל של אמא. לדעתי, הטריק עם ילדים באוכל, ולמעשה בכל דבר, הוא ליצור אטרקציה וכיף. במקום לשים קציצה על צלחת אפשר לשים אותה על מקל ולהציג אותה כארטיק קציצה, ליצור משחק והפתעה באוכל, כמו אורז עם חלב שבתוכו מוחבאות קוביות שוקולד. אוכל משעשע שגם נראה יפה יתקבל בשמחה אצל הילדים.

בלי קישואים. אבי ביטון (צילום: יח"צ)  

מאיה לביא

שפית מסעדת "גוסטו"

כבר בתור ילדה התעניינתי מאוד באוכל ובבישול והייתי חוקרת את כולם בשאלות על בישול כל הזמן. הורי היו מוכרחים לנסות את כל המנות היצירתיות והמשוגעות שהכנתי. מהילדות והניסיון שלי במטבח בתור ילדה, לקחתי בעיקר את המשמעת בנוגע לכמויות ולסדר העבודה במטבח. את הטעמים הפולנים והרומנים המתונים יותר עזבתי לטובת טעמים עזים יותר שמאפיינים את המטבח האיטלקי איתו אני מתעסקת היום.

לילדים הייתי מציעה מנות ילדים קלאסיות כמו ספגטי עם גבינה ושניצל עם צ'יפס שילדים אוכלים בשמחה, בעוד שאם תגיש להם ירקות, רוב הסיכויים שהם ייזרקו עליך בחזרה.

בורחת מכבד עוף. מאיה לביא (צילום: צביקה טישלר) 

אלרן גולדשטיין

שף "המעדנייה של גולדשטיין"

המאכל האהוב עליי בתור ילד היה רולדה הודו שנעשתה על רשת בתנור. עד היום יש לי את הטעם הזה בפה. מתקופת הגנון אני זוכר טעם של משקה יוגורט עם פטל בתוכו, זה היה הדבר האהוב עלי ביותר. המאכל השנוא עליי היה כוסברה. לא אהבתי את הריח של זה כשזה היה מגיע טרי מהשוק. האמת שזה משהו שאני די נבוך ממנו, כי היום אני מת על הכוסברה ואני תמיד אומר שאם הייתי פטרוזיליה הייתי מתחתן עם כוסברה. אני פשוט לא מצליח להבין איך לא אהבתי את זה.

הזיכרון הכי חזק שלי מהילדות הוא מפית האוכל. פעם, כשהכל היה יותר פשוט, היינו מגיעים לבית הספר עם ארוחת עשר ומפית שעליה צריך להניח את האוכל. אני זוכר במדויק את הריח של המפית שמשלב ריח של שוקולד ולחם, ועוד כל מיני ריחות. כשהייתי מוציא את הארוחה מהתיק ולפני שהייתי פורש אותה על השולחן הייתי מריח אותה חזק. זה ריח שאני לא שוכח עד היום. תמיד היו לי סנדוויצ'ים מדוגמים שליוו את המפית הזאת, בהתחלה כריכים שאימי הכינה ובשלב מאוחר יותר כריכים שהכנתי בעצמי.

תמיד אהבתי לאכול וגם אכלתי הכל. נמשכתי לבישול כבר בשלבים מוקדמים של הילדות, בעזרה לאמא במטבח ובשלבים מאוחרים יותר בהתנסות עצמאית שלי. למעשה, כל מה שאני מבשל היום מושפע מהאוכל שחוויתי בילדותי. מצד אחד המטבח המצרי של אמא, יחד עם נגיעות של המטבח הפולני מסבתא. הבית שלי היה תמיד מלא באוכל מטוב ובשילובים של טעמים שלא נגמרים.

המנה האידאלית לילדים בעיניי היא ספגטי ברוטב עגבניות. מנה לא מתוחכמת ויחד עם זאת טעימה מאוד ומכילה מרכיבים בריאים. גם ההתעסקות של הילד בשאיבת הספגטי, הלכלוך והכתמים של רוטב העגבניות על הבגדים הם מקסימים בעיניי.

אורן לוקסנבורג

שף מסעדת "רוטשילדס קיטשן"

כילד אהבתי מאוד לאכול בשר, המון המון בשר, לאבא שלי היה סופרמרקט ונהגנו לאכול בשר ונקניקים לארוחת בוקר צהריים וערב. אני זוכר שבגיל 12, נסעתי לטיול בארצות הברית. לארוחת בוקר הזמנתי סטייק אנטריקוט, אכלתי את כולו והייתי הילד הכי מאושר במלון. כשהייתי הולך לחברים ואוכל ארוחה שלא מכילה בשר הייתי מתפלא. לקח לי הרבה שנים להבין שארוחה יכולה לכלול גם דגים, ביצים, גבינות וירקות ועדיין להיות מספקת.

אבל באותה מידה היתה לי בעיה עם סלק, משהו בצבע ומרקם דחה אותי, רק בגיל 25, בעקבות התערבות עם אמא של חבר, אכלתי סלק לראשונה - והתאהבתי. לעומת זאת, מאז הילדות ועד היום אני לא אוהב הרינג, לקרדה, סלמון מעושן וכל שאר הדגים הכבושים.

בתור נער אהבתי מאוד לבשל, הייתי מכין מנות פשוטות ולא מסובכות, אבל כמעט בכל יום. בגיל העשרה הייתי מבשל בעיקר בלילות ואמא שלי היתה מתעוררת מהריחות באמצע הלילה. אני מאוד אוהב אוכל שמזכיר לי את הילדות, ומנות רבות שאני יוצר מגיעות מזכרונות של ארוחות, מפגשים או אנשים מהילדות.

מנסיוני ילדים בגילאים צעירים יהנו ביותר מאוכל פשוט ומוכר וללא גינונים מיוחדים: פסטה בלי רוטב או עם רוטב עגבניות בלי שום ירק ושניצל עם פירה, אני אוהב ילדים שיש להם חיך מפותח ואוהבים להתנסות עם אוכל מעניין ומגוון, וכבר נתקלתי בילדים שאוהבים את העור של העוף, או שרימפס, או ניוקי פטריות.

סטייק לארוחת בוקר (צילום: ירון ברנר) 

יואב בלימן

שף מסעדת "פרידה קאלו"

השניצל של אבא שלי ופירה תפו"א, זה היה האוכל שהכי אהבתי. אבל הנקודה החשובה יותר היא הקטשופ, הייתי עורם הררים של קטשופ על כל דבר ומכנה את עצמי "מלך הקטשופ". מבחינתי זכרונות ריח האוכל בילדותי הם חוויות שנשארו איתי עד היום, ריח עוגת התפוחים של אמי ז"ל, ריח מתוק של תפוחי עץ וקינמון, ומבית סבתי ז"ל ריח הקומפוט המדהים שהיא היתה עושה.

הבישול העצמאי לא היה חלק מהילדות שלי, הייתי עסוק רק בלאכול. הייתי ילד שמנמן שאוהב לאכול הכול. גם החינוך מהבית היה לא להגיד "לא" לאוכל ולסיים את הצלחת. בית פולני שכזה.

כיום, הבישול שלי לא מושפע מטעמי ילדותי. התחלתי לעסוק בזה רק כשהשתחררתי מהצבא והבישול שלי לא היה בנוי אף פעם על האוכל מהבית שגדלתי בו, אלא על מוטיבים שקלטתי בעצם משהתחלתי לבשל. לילדים הייתי ממליץ להכין שניצל ופתיתים, או פתיתים עם פתיתים. התוספת שהיא האולטימטיבית גם היום.

מלך הקטשופ, יואב בלימן (צילום: יריב כץ) 

לירן גרודה

שף קונדיטור, קייטרינג "דיזרט ארט"

לאמא שלי יש פשטידה נדירה עם פטריות, הייתי חוזר מהגן בציפייה לפשטידה הזו. המאכל השנוא עליי ביותר היה ונשאר חצילים מטוגנים.

למעשה, כל החיים שלי זה אוכל, אני זוכר את עצמי בכיתה ג' לוקח מהספרייה את הספר "ילדים מבשלים" של רות סירקיס ומחכה לזמן האהוב עליי ביותר - שבת בצהריים. תחושת החופש האולטימטיבית כשההורים ישנים, אז אפשר לעשות מה שרוצים, אך מצד שני יש עדיין מישהו בסביבה אם קורה משהו. התוצאה מאותו יום היתה בננה מצופה שקולד שנשרף לגמרי, אך בשבילי זה היה פסגת העונג.

לדעתי, המנה האולטימטיבית לילדים היא בדיוק מה שביקשתי מהחברה שלי להכין לי היום - המבורגר עם פירה - אולי הפירה קשור לזה שקצת התבגרתי, כי האמת היא שילדים תמיד יעדיפו צ'יפס.

הראל מק

שף מסעדת "אדום"

בתור ילד מאוד אהבתי את מרק הירקות (עם הרבה גזר) של אמא שלי, שתמיד מספרת שכשהייתי ילד אכלתי כל כך הרבה גזר עד שנהייתי כתום (בשפה המקצועית זו תופעה שנקראת קרוטיטיס). בננות תמיד היו שנואות עליי, למרות שעבדתי במטע של הקיבוץ. 

אני זוכר שהיו ימים קבועים של אוכל בחדר האוכל בקיבוץ, למשל ביום שני הגישו בורקס עם בשר, ביום שלישי היה תמיד פיצה, ביום רביעי ספגטי בולונז, ויום שישי פלאפל. ביום ראשון, לעומת זאת, תמיד חיכתה לנו בחדר האוכל ארוחת "חבלים" (כל השאריות של השבוע שעבר וכל מה שחבל לזרוק).

אני לא מרגיש שהאוכל שלי מושפע מהילדות באופן קבוע, בכלל בתור ילד לא בישלתי בכלל, אם כי לפעמים אני תופס את עצמי מבשל מנות שאמא הכינה בבית (שפצלי למשל). אני חושב שהמנה האידיאלית לילדים היא פתיתים (המצאה ישראלית!) עם שניצל וקטשופ.

בלי בננות (צילום: דלית שחם) 

מיכאל כץ

שף מסעדות "אדום", "לבן" ו"קולוני"

גדלתי בבית מאוד עשיר מבחינה תזונתית - איכות הבשרים והדגים שראיתי בבית, כולל שיטות בישול לא כל כך דמתה, אז וגם היום, למה שמקובל אצל חבריי. אהבתי הגדולה היתה פילה בשר שאבא שלי הכין עם רוטב של חמאה שרופה ופירה תפוח אדמה שהיה מוקרם בתנור בביצה טרופה. אבל אני מודה שמאז ומתמיד הייתי פריק מושבע של פיצות והמבורגרים, ובעצם כל אוכל רחוב. המאכל שאני הכי שונא עד היום הוא קוטג', מעולם לא טעמתי אבל יש משהו בצבע ובמראה שמונע ממני להתקרב אליו.

תמיד אהבתי לאכול, מאז שאני זוכר את עצמי גם מאוד אהבתי לבשל, למרות שלא עשיתי את זה הרבה. ברור לכם שגם לי היה את "ילדים מבשלים" של רות סירקיס, עותק שיש לי אותו עד היום. האוכל שלי כיום, בהחלט מושפע מילדותי, אולי פחות מהבישול ויותר מהמקור, אבא שלי מבלגיה והוא בישל כל הזמן. הנסיעות הרבות בתור ילד לחו"ל ולבלגיה בעיקר, חשפו אותי לעולם של בישול ומסעדות שאז לא היה קיים בארץ.  

רוסלה יונה

שפית-קונדיטורית ראשית קונדיטוריית "ביסקוטי"

בתור ילדה שגדלה ברומא, אהבתי מאד פיצה. בשכונתנו היתה חנות פיצה ליד הבית שמכרה פיצה לפי משקל וביליתי שם לא מעט זמן. מה שלא אהבתי היה שום, ואמא שלי, משום מה, אהבה לתבל בו כל תבשיל. למזלי, עם השנים, זה עבר והיום אני מאד אוהבת שום.

זכרון של אוכל מעלה בי את אחת החופשות שלי בנאפולי, כשישנתי אצל חברים, חזרתי רעבה מטיול, פתחתי את המקרר וראיתי סלט מוצרלה, עגבניות, בזיליקום ושמן זית. טעם עגבניות התמר הטבולות בשמן זית ועלי הבזיליקום הריחניים זכור לי עד היום. מאז, אלו המרכיבים האהובים של הסלטים שלי.

מאז ומתמיד אהבתי לאכול, אבל בעיקר אהבתי לאפות עוגות, בגיל 12 הכנתי את הטירמיסו הראשון שלי. והבישול שלי היום מושפע מילדותי, אני מאוד אוהבת את המטבח האיטלקי שהוא, למעשה, מטבח ילדותי.

כמנה אידיאלית לילדים אני ממליצה על פיצה או פסטה ברוטב עגבניות ובזיליקום, זה גם מה שאהבנו בהיותנו ילדים. בתור קונדיטורית אני חייבת להמליץ גם על קינוח, עוגת שוקולד של בית עם ציפוי שוקולד שמטפטף על החולצה.

פיצה במשקל (צילום: ירון ברנר) 

שלמה (פאש) אברס

שף ומבעלי רשת "קפנטו"

מאכלי ילדות אהובים עליי מאז ועד היום הם הסביח, כשהשם של המאכל הזה נקרא אצלנו בבית "ארוחת הבוקר של שבת": הפיתה שאימא שלי היתה אופה, החצילים שהיתה מטגנת, הביצים חומות שבושלו כל השבת, הירקות והטחינה והעמבה. למאכל הזה יש תחרות גדולה עם מאכל נוסף, שאני חייב להודות שהוא בעצם המנצח: תביט - צ'ולנט עיראקי בו בושלו הביצים של הסביח כל הלילה, והוא אינו כולל קטניות כמו מקבילו האשכנזי, אלא על בסיס אורז וציר מרק עוף עגבניות. בתוך האורז שתולות חתיכות עוף וגולת הכותרת - עור תרנגולת ממולא באורז ובנתחי בשר. הבישול המיוחד היה מוציא מהאורז והבשר שממולאים בתוך העור ומהאורז שמחוצה לו טעמים שונים לחלוטין.

מולם, מאכל ילדות שנוא הוא הדג המלוח. יש לי טראומה מאירוע בילדות בו אכלתי דג מקולקל והקאתי את נשמתי כל הלילה. זה המאכל היחיד בעולם, שאפילו שנות שהותי באלסקה בה אכלתי המון דגים, לא הצליחו לשכנע אותי לאכול שוב.

הזיכרון הראשון של אוכל שעולה בי הוא של אמי שנהגה לאפות פיתות בעצמה בשישבת. היא נהגה להתפיח את הפיתות על שולחנות במטבח ולהכניסן אחת-אחת לאפייה בגריל חשמלי עגול (שכבר לא קיים היום). הייתי עוזר לה להכין, ולמעשה עשיתי יחד איתה את צעדי הראשונים במטבח. אני חייב לומר שמדי שבת היו באות אל קרבי כ-10 פיתות מיני. הבישול שלי מאוד מושפע מהבישול שלה.

המנה האידיאלית עבור ילדים, בעיני, היא ע'רוק - קציצות עירקיות. זו מנה שילדיי מכנים "השניצל של מאמא" (שניצל של סבתא): לביבות מביצים, עשבי תיבול ונתחי עוף. זוהי מנה מזינה (היות והיא מכילה הרבה עשבי תיבול, ביצים ועוף), טעימה וכיפית, והיא מתאימה לכל ארוחה, ניתן לשלבה במנה בצלחת או בפיתה מה שעושה אותה מושלמת עבור ילדים.

גיא פרץ

שף מסעדת "גספאצ'ו"

בתור ילד מאד אהבתי לאכול דגים, הסיפור בבית הוא שהתחלתי לאכול דגים כבר בגיל עשרה חודשים ובגיל שנה כבר הייתי מפלט את הדגים לבד. ירקות מבושלים, מצד שני, לא אהבתי, מה שאני לא יכול לומר כיום.

גדלתי במשפחה גסטרונומית, הוריי ואחיי שפים, כך שגדלנו בתוך הקולינריה. הכול היה סביב אוכל, שוק, עונתיות, חדשנות. איך שיוצא איזה פרי חדש או ירק, הוא כבר היה מגיע אלינו הביתה, ותמיד היתה סוג של התרגשות בבית סביב ארוחות שישי, ארוחות מרוקאיות מסורתיות למופת, שמתחילים לעבוד עליהן כבר מיום רביעי, שסימל את אווירת שבת.

הבישול שלי היום מושפע מאד  מהאוכל של ילדותי. היתה תקופה מסוימת שהתרחקתי לכיוון המודרני, למרות שתמיד שמרתי על מעט מסורת. בסוף חזרתי למקורות, שזה הבישול המרוקאי המסורתי.

לא משנה מה נכין לילדים, הם תמיד אוהבים את מנת הצ'יפס והקטשופ ליד. מבחינת תזונה המנה האידיאלית לילדים בעיניי היא מנת חזה עוף עם ירקות או פסטה. משביע, מזין וטעים.

מפלט מגיל שנה, גיא פרץ (צילום: אבי רוקח)