הקולנוע הוא גם שפה

"האוניברסיטה של החושך", שירים על קולנוע

קלינט איסטווד בצילומי הסרט "הארי המלוכלך" (צילום: GettyImages)

"במערבון של חיי, קלינט איסטווד ניגן

בכדורי עופרת את קונצרט הקקטוס

של שֵׁיך מוּנֶס. צ'רלי החמור היה כפיל של ג'נגו הסוס

הפוזל מפטריק קים,

והרוגטקה נמתחה כמו הבחורה מתל ברוך

שהצצנו לה באחורה על הלַארק סטוּדיבֶּקֶר.

היום אני מגלגל במזלג, ספגטי ברוטב עגבניות

ומפזר בזיליקום קצוץ

ומה שישאר מהמערב הפרוע של רמת אביב

זה רק צוואר בקבוק שבור של הוויסקי

והעשב הצהוב".

"קולנוע רמת אביב", מאת אבי אליאס (מתוך "אלוהים ואיש שמן בג'יפ צהוב", הוצאת הקיבוץ המאוחד)

"הייתי המקל של צ'רלי צ'פלין" (צילום: gettyimages)

הייתי המקל של צ'רלי צ'פלין, תחתוניה של

מֶרילין מונרו, האקדח של גֶרי קופר, גלגל

באופַנועו של ג'יימס דין.

מאז אני נודד, שומר על מקומות קדושים,

רוצה לירות במי שנמלט ומאוהב בנשיקת

האספלט.

יום אחד, אולי,

אעשה מזה סרט".

 28" בדצמבר", מאת רוני סומק (מתוך "מחתרת החלב", הוצאת כנרת זמורה ביתן)

"המזוודה" מאת סרגיי דובלטוב

בכתיבתו של הסופר הרוסי סרגיי דובלטוב התאהבתי בשל קלילותה, דיוקה, ובמיוחד מפני שהוא כותב בתמונות. ספרו "המזוודה" בנוסף להיותו ספר כובש, מצחיק וכואב, טובל עד מחנק באלכוהול. דובלטוב פורש בפנינו פריט אחר פריט של ממצַאי המזוודה. כל פריט והסיפור שלו. הוא מייצר רַשוֹמוֹן מובנה - שפה קולנועית בתמונות - בה כל תמונה מדברת את זווית הראיה שלה, במסגרת שלה, מספרת את הסיפור שלה - גם אם יתברר פתאום שבסיפור אחר, בספר אחר, כבר פגשנו את אותה התמונה, חנוטה במסגרת סיפורית אחרת.

כובש, מצחיק וכואב. "המזוודה" של דובלטוב (עטיפת הספר)

כל סיפור והאמת שלו. יש משהו מאוד משכנע בתיאוריו הברורים ובשפתו הקולחת, משהו שעורר בי געגועים נשכחים לכתיבה הרוסית הקלאסית. בסיפור "חולצת כותנה איכותית" הוא דואג לציין שבמסגרת הערב הראשון עם אשתו לעתיד: "הלכנו לסרט 'ילדותו של איוואן'," ובהמשך, "באותה עת הייתי משבח בלהט סרטי מתח בלבד", ועוד ממשיך ומתייחס ל"סרטיו של טרקובסקי", כך שבשלוש מובאות קצרצרות הוא מאפיין את הקשר עם אהובתו ואת העדפותיו לקולנוע, על ידי מחווה "תרבותית". פשוט ומקסים.

"אלגנטיות של קיפוד"מאת מוריאל ברברי

להקשיב לעולם בעין פקוחה. "אלגנטיות של קיפוד" (עטיפת הספר)

בנוסף לכל אלו, ישנה דמות נוספת ו"פלאי האמנות", היא הכותרת לעולמה העשיר של השוערת הענייה. אשה משכילה ביותר שמוצאת את מפלטה במרתפי סדר עולמם של העשירים. שנים היא נחבאת אל קוציה, אגרה ידע ופחדה להסגיר לאחרים את תובנותיה: "מכיוון שנדיר למצוא שוערת שתתמוגג מול 'מוות בוונציה'". באופן וירטואוזי שוזרת ברברי סרטים, ספרים ויצירות מופת כסמנים ביצירתה עד לכדי ספר מופלא.

"נעורים טרופים" מאת סיאו-לו גו

"נעורים טרופים" מאת סיאו-לו גו (עטיפת הספר)

כל אלו מתרחשים על הכתב עד לאותה נקודת מפנה בחייה: "ישנתי על ספה שבורה בחדר ההקרנה ויכולתי לצפות בסרטים כל היום". בקולנוע היא גם מוצאת מילון אנגלי שמהווה עבורה עוד חוויה מכוננת. בדטרמיניזם מהפנט היא ממשיכה ולומדת לקדם את עצמה - בתי קולנוע אחרים,

ז'יל וז'ים

את "ז'יל וז'ים" רכשתי ללא מחשבה. הספר פשוט קרא לי, הוא הרי נטוע עמוק כל כך בהיסטוריה הפרטית שלי. מבחינתי, "ז'יל וז'ים", מאז הפקת הסרט, הוא אב-טיפוס המשמש נקודת ציון לדור שלם של מעריצים. כיום גם לא חשוב אם זה בגלל סיפור האהבה הפרובוקטיבי, סיפור הידידות המופלאה שבין שני החברים או פשוט בגלל ז'אן מורו החד-פעמית, החושנית, דמות שלעולם לא תימחק מזיכרוני. ספר שהוא קולנוע, סרט שהוא ספר.

אורגד ורדימון הוא סופר ואיש קולנוע. ספרו, "שנות חיינו היפות ביותר", ראה אור לאחרונה בהוצאת "עט ועת"