כך עברתי ממק ל-PC
אם חשבתם שלעבור מפי.סי. למק זה תיק, חכו שתקראו על התהליך ההפוך. ממקלדתה של מקיסטית לשעבר. לפני שתשאלו, טוב לה בפי.סי והיא לא חוזרת הביתה
בעברי הייתי גרפיקאית. למה עוד אפשר לצפות משנים של שימוש במק. ואני עוד יצאתי בזול - אחי טכנאי אפל מורשה.
זו באמת לא אשמתי, אתם מבינים - גדלתי בבית של מעצבים גרפים. כמו לכל גרפיקאי טוב בשנות התשעים, גם להורים שלי היתה סוללה של מחשבי מקינטוש למטרות עבודה. למען האמת, אבא שלי היה אחד מהגרפיקאים הראשונים שעברו משולחן השרטוט למחשב באמצע שנות השמונים, וכך היה לי העונג להכיר את הקוביה הבאה, ששמה Macintosh Plus:
ההיסטוריה המעוצבת היטב של העולם
מקינטוש פלוס היה הכוכב החדש בשוק אחרי Macintosh IIcx. עם זכרון מפעים של מגהבייט אחד (עם אפשרות הרחבה עד ארבעה מגהבייט) וממשק SCSI שאיפשר חיבור של שבעה, כן - שבעה מכשירים במקביל, המק פלוס זכה להצלחה נכבדת עד שנת 1990, בה הופסק הייצור.
אחרי המקינטוש פלוס הגיע תור ה-Power PC, ילד העיווים של שיתוף הפעולה של IBM, מוטורולה ואפל. הוא בתורו פינה את מקומו ל-G3 הכחלחל, עליו תמיד היינו רבים, בגלל שעבד הרבה יותר מהר, וקרס הרבה פחות.
החיים בצל אפל לא היו קלים. תמיד הרגשתי שאני שונה מהילדים האחרים: בזמן שלמדתם איך מעלים את ג'ז ג'קרביט מהדוס, אני שיחקתי בלארי (אחד המשחקים היחידים שרצו על מק). בזמן ששלחתם אחד לשני פורנו, אני למדתי איך מרטשים תמונות בפוטושופ. ואם ניסיתי להסביר לחברים כמה קל בעצם להשתמש במחשב, התגובה הגורפת שקיבלתי היתה "מה לעזאזל עושה מקש ה-command במקלדת?"
בגיל 18 התחדשתי ב-iMac אדום שישב בגאווה על השולחן שלי, והכיל את מערכת ההפעלה Mac OS X 10.0 החדשה של מק, או בשמה החתולי, צ'יטה. דוקא זו היתה המערכת ששברה את הסבלנות שלי.
זה לא מריץ כלום!
התקופה היתה קשה למשתמשי אפל בעולם כולו – נכון, סיסטם X הגיעה ושינתה את חווית המשתמש, אבל מעבדי אינטל dual-core עוד היו בגדר הבטחה רחוקה בלבד, והמחשב פשוט לא זז. רבים הרגישו נבגדים עקב העובדה שהם קנו במיטב כספם מחשב בו מותקן מעבד שלא מצליח לסחוב את הגרפיקה הבסיסית של מערכת ההפעלה. ההבטחה הטובה ביותר שקיבלנו מאפל היתה: חכו חכו. אנחנו יודעים שפישלנו, אבל עוד מעט יהיה בסדר. אם, כמובן, תשלמו יותר על מחשב חדש.אני עוד זוכרת את חווית השימוש הטראומטית שלי מהתקופה, שכללה בעיקר בהייה מיואשת בחץ העגול שהיה מסתובב לנצח, עד שהמחשב הואיל בטובו לעשות משהו בסיסי, כמו, לפתוח את דפדפן ספארי.
(צילום: לירון אברהם)
יומו של הפיסי
בגיל 20 התקבלתי לעבודה כ-QA בחברת משחקי מחשב וניצבתי לראשונה פנים מול מסך עם Windows. יחסית לסיסטם X במק, Windows XP נראתה לי מאותגרת אסטתית, פונטית, ובטיחותית. ולמה האייקונים כל כך מכוערים? וכמה פעמים עוד ילחץ לי בטעות שילוב רנדומלי של מקשים שיגרום למחשב לקרוס?
מולי ניצבה התשובה של מערכות ההפעלה לגבינה השוויצרית – מלאה חורים ומדיפה ניחוח לא לגמרי בשל. וירוסים ומסכים כחולים ניבטו אלי מכל עבר. הקונספט של הרצת פקודות ישירות מתפריט ההתחלה נראה לי הזוי, ופחדתי שאצליח להרוס את המחשב אם רק אמצמץ אליו. (מה שאגב הסתבר כמדוייק למדי במחשבים עם Windows 2000).
לאט לאט למדתי לא לפחד מהצל של הדוס, לקבל את האנטי-וירוס, ולראות ב-msconfig את ידידו הטוב ביותר של המשתמש. בשנתיים שבהם עבדתי עם Windows למדתי את כל מה שאף פעם לא היתה לי הזמנות לפגוש במחשבים של מק, והבנתי הרבה יותר טוב איך המחשב עובד. למרות שהדואל קור של אינטל כבר הגיע למק והפך באופן קסום לקוווטרו-דואל קור שגם מכין לך קפה, אני לאפל כבר לא חזרתי.
תישארו יפים בלעדי
מאז קם לו דור חדש של מקיסטים מסביבי. אני רואה אותם יושבים בבתי קפה, מחברים את האייפון לנייד ומציצים לראות את מבטי הקנאה/נאצה שמופנים לעבר החומרה שלהם. רובם עשו את הדרך ההפוכה ממני, עוד משננים איפה נמצא מקש הקומנד ומתלהבים מהווידג'טים החדשים שלהם במערכת ההפעלה הנוצצת שלהם.
כשעוד יוצא לי להשתמש במק כיום אני נתקפת תחושת קלסטרופוביה. מסתתנת אלי ההרגשה שחברת אפל מנסה ללמד אותי לא רק באיזה מחשב להשתמש, אלא לחנך אותי בדיוק איך להשתמש בו. אולי לכן אפשרויות ההתאמה האישית בו כל כך מוגבלות והתוכנות כולן מגיעות עם המחשב.
לעומתו, מחשב הפיסי, עם כל הפגמים שבו, מעניק חופש הרבה יותר גדול בבחירת התוכנות ותפעול המחשב. נכון, גם באפל קיימת האפשרות להתאים את המחשב אישית – אבל היי, למי אכפת, אתה חייב לראות את הקצוות העגולים המגניבים של הלפטופ החדש שלי...
חשוב שאנשים ברמות הבנה טכנולוגית שונות יוכלו להשתמש במחשב האישי, ולאלו שפחות מתמצאים אני משאירה את המק. אסטתיקה ואחידות היא דבר חשוב, אבל גם משתמשי מחשב שיש להם הבנה בסיסית בטכנולוגיה אותה הם צורכים. הדרכת וחינוך המשתמש גם היא דבר טוב ויפה, אבל אני, אישית, מעדיפה שסטיב ג'ובס יוציא את האף שלו מהמחשב שלי.
