מהחבר'ה שלנו, נשארנו האחרונים בלי ילדים
שנים אנחנו מטפחים קשרים עם אנשים, מזמינים אותם לארוחות בוקר, נותנים צ'קים לחתונות, מספרים להם כמה נפלא הקיש שעשו, ובאופן כללי – פשוט נמצאים שם בשבילם. וביום בהיר אחד הכל נגמר. הם הפכו להורים
אם הספקת להתארגן על בן זוג הולם בשנות ה-20 של חייך, גיל 30 הוא גם השלב שבו הסביבה מפסיקה להיות סלחנית כלפי חוסר רצונך למשכן את עצמך סופית לילדים. כמעט מידי יום את מקבלת מיילים מקרובים מודאגים המבשרים על הזדקנות הביציות שלך ונאלצת לשתות את הקפה של הבוקר מול כתבות שמכילות את המילים "דעיכה", "נסיגה" ו"סכנה" במינון גבוה.
למזלי הרב, שותפי למסע הזה בחיים הוא בדיוק כמוני. גם הוא נהנה להשתעשע עם הרעיון שיום אחד הוא ישחק כדורגל עם גירסה מוקטנת של עצמו. אבל אהבת החופש, הנוחות והחיים הטובים – לרוב איכשהו יוצאת מהדילמה הזו כשידה על העליונה.
תמיד סברנו שיש לנו מזל גדול שאנחנו נמצאים באותו הדף בעניין הזה. אף אחד לא רוצה בזה יותר מהשני, שנינו מתרגשים קלות מהמחשבה שיום אחד זה יקרה, אך מבועתים מהרעיון באותה מידה בדיוק. רגע אחד אנחנו משתעשעים לנו עם בחירה של שמות (אני בקטע של לועזיים כי ברור לי שהצאצא יהיה איש העולם הגדול, והוא חזק בעבריים, סתם כי הוא הגיוני), וברגע שאחרי אנחנו מתכננים לטוס לכמה חודשים של שכרון חושים באוסטרליה־ניו זילנד. טיפוסים יציבים אנחנו, ללא ספק.
עם זאת, בשנה האחרונה הבנו שלהיות מסונכרנים זה טוב, אבל זה ממש לא מספיק. למה? כי אם להיות מציאותיים, האנשים שאנחנו באמת צריכים להיות מסונכרנים איתם בנוגע למועד הבאת ילדים לעולם הם החברים הכי טובים שלנו. כי מה הטעם להיות חופשיים ומאושרים אם אין לנו עם מי לחלוק את זה? מה הפואנטה בלהיות איזי-בריזי, לצאת לפאבים, לתכנן טיולים ולגלות מסעדות חדשות, אם אף אחד לא זמין אף פעם לכל החוויות האלו?
"בוא תגיד שלום לדודה אהובה"
במשך שנים על גבי שנים אנחנו מטפחים קשרים עם אנשים, מזמינים אותם לארוחות בוקר, נותנים צ'קים לחתונות, מספרים להם כמה נפלא הקיש שעשו, ובאופן כללי – פשוט נמצאים שם בשבילם. וביום בהיר אחד הכל נגמר. הפגישות הופכות למאורע נדיר ("הוא צריך לישון בין שתיים לארבע, ואנחנו חייבים לחזור הביתה עד שבע, כי בשמונה הוא כבר במיטה. אז מה אתם עושים בין עשר ל-12?"), שיחות הטלפון כבר לא מה שהיו פעם ("רוצה להגיד שלום לדודה אהובה? בוא תגיד שלום לדודה אהובה! דודה אהובה חמודה!", לא רוצה להיות דודה אהובה. זה נשמע, ובכן, דודתי), ונושאי השיחה נעים על הציר שבין נרות (ולא מהסוג הרומנטי), מחלת הפה והטלפיים (למה שם כל כך נורא לכמה פצעים בפה?!) וסבא טוביה.
ברור שלכל העסק הזה יש גם לא מעט צדדים חיוביים: בזמן שהחברים שלנו דועכים למיטות בתשע גג, אנחנו מרשים לעצמנו לחטוף ארוחת ערב ספונטנית בחוץ. בזמן שהם מתרוצצים בין העבודה, למטפלת, לסבתא – אנחנו הולכים לשתות בירה בחוף הים. החיים המתישים שלהם מציבים לנו מראה שדי כיף לנו להסתכל בה. לא מזמן אפילו מצאנו את עצמנו קמים מהספה ביום שישי בחצות והולכים לפאב. סתם בשביל שנוכל לספר להם אחר כך כמה אנחנו עושים חיים. האמת היא שזה היה די מעייף, אבל היינו כל כך מבסוטים מעצמינו שזה היה שווה כל שנייה של סבל.
יש סיכוי טוב שבהריון יגדל לי האף
תכל'ס, אני יכולה לחשוב על אלף סיבות למה לא להצטרף לטירוף הזה שנקרא ילדים: אני חולה על סושי, אני חרדתית ברמות, אני אוהבת להירקב מול הטלוויזיה, כשאני רעבה אני עצבנית וכשאני שבעה אני מנומנמת, אני אוהבת את הבגדים שלי והמחשבה שאולי לא אוכל ללבוש אותם שוב מלחיצה אותי, יש סיכוי טוב שבהריון יגדל לי האף (תופעה
מוזרה שרצה אצלי במשפחה), אני חוששת לזוגיות ביום שאחרי (ותודה ל"מחוברים" שהעצימו את חרדותיי), אני חייבת אלכוהול כדי ליהנות, ורוב הסיכויים שלא אפול להגדרה "מילפית".
מצד שני, מאז שהאחיין שלי עיליי נולד, אני זוכה לרגעי אושר שלא ידעתי שקיימים. נכון שאחרי עשר דקות של דגדוגים הדדיים אני מתעייפת ומתה לחטוף איזה שנ"צ, אבל לפתע, כשמישהי אומרת לי "בקרוב אצלך", אני מוצאת את עצמי אומרת לה "תודה", ולא מסננת בלב "בקרוב אצלך בעצמך, יא חתיכת חוצפנית!".
זו כבר התקדמות, לא?
לפנייה לכתב/ת 
