הורים, הגיע הזמן להתמודד עם המוות

עידן בן הארבע חזר הביתה מהגן כשהוא מאוד לא רגוע. בחושיה החדים הבחינה אימו כי הוא מוטרד במיוחד ממשהו ומיד נזכרה כי באותו בוקר ציינו בגן את יום השנה למותו של ראש הממשלה יצחק רבין. היא לא הייתה צריכה לחכות הרבה. עידן הישיר מבט אל אימו והחל להפגיזה בסדרה של שאלות על המוות: האם גם את ואבא תמותו, מה יקרה לי, ומה עם סבא וסבתא, כמה זמן נשאר להם לחיות, מה קורה אחרי שמתים?

אימו של עידן לא הייתה מוכנה עם תשובות לשאלות, היא הבחינה מיד שכל תשובה שלה גוררת בעקבותיה שאלות נוספות והילד לא רק שלא נרגע וחזר לשגרת יומו, אלא שמפלס החרדה שלו רק עלה ונראה כי תשובותיה וניסיונה להרגיעו רק מעלים את רמת החרדה שלו. אין ספק, חשבה אימו של עידן, אני כנראה טועה. משהו בתשובותיי אינו מועיל ובוודאי אינו מרגיע את בני. 

למרות שילדינו פוגשים במוות לעיתים קרובות, בצורות ואופנים שונים, לרוב הם אינם מבינים את משמעותו. הילד אמנם נתקל בחיות מתות ושומע על מותם של אנשים בתאונות דרכים, טביעה, רצח ועוד, אולם בשל גילו הצעיר ובמיוחד בשל העובדה שהחשיפה לא זוכה להתייחסות של הסבר, עיבוד ומשוב מצד ציבור המבוגרים המשמעותיים בחייו, הנושא נותר מסתורי, מאיים, לא מובן ולעיתים קרובות, מעורר רגשות של אימה ופחד.

לצערנו חלק נכבד מההורים בוחר לא לעסוק עם ילדיהם בנושאים המביכים אותם ומוות הוא אחד מהם (הנושא השני הוא מין ובעיקר יחסי מין) ומשאירים את התהליך החינוכי בנושאים אלה למישהו אחר. הורים אחרים חפצים "להגן" על ילדיהם מפני נושא כואב ועצוב זה והם נוטים למנוע מהם ככל שהם יכולים חשיפה לנושאים בעלי אופי מדכא ולכן הם נמנעים מלעסוק בו.

חשוב שנדע כי התחמקות מתשובות וניסיונות סרק להרגעה יוצרים אצל הילד יחס של חוסר אמון במבוגר ועלולים לפגום בנכונותו של הילד להישען עליו בשעת משבר אמיתי. לעומת זאת, פתיחות מצד המבוגר, נכונות להקשיב לשאלות הילד ולהשיב לו תשובות אמת תוך התחשבות ביכולת ההבנה שלו, יגבירו את אמונו במבוגר ויכשירו אותו להתמודדות בשעת משבר.

כל גיל והעיבוד שלו

ראשית, חשוב להבין את רמת הבנת מושג המוות בגילאים השונים. תפיסת המוות של ילדים משתנה במהלך השנים בהתאם לגילם, מידת החשיפה הישירה למוות בסביבה הקרובה שלהם והתהליך החינוכי שעברו בהקשר לאובדן ולמוות. חוקרים ואנשי מקצוע העוסקים בהבנת שלבי התפתחות שכלית / רגשית של ילדים מסווגים את מידת ההבנה של מוות בגילאים השונים באופן הבא*:

• גיל 3-4: הבנה מועטה של המוות או העדר הבנה.
• גיל 4: שימוש מעורפל במושג מוות. הילד יכול לבטא את הרעיון של צער הכרוך בכך, אך המוות אינו מעורר עדיין תגובה ריגשית של ממש.
• גיל 5: מושג עובדתי ומדויק יותר של המוות, כשהעמדה כלפיו היא עניינית ולא רגשית, תוך התמקדות בצדדים הפיזיים ולעיתים תפיסת המצב כהפיך.
• גיל 6: מתחילה להופיע תגובה רגשית למוות ודאגה ביחס למוות של קרובים (במיוחד האם). המוות מטריד את הילד וגם מסקרן אותו, אך הוא עדיין אינו מאמין שהוא עצמו ימות.
• גיל 7: תפיסת המוות הולכת ונהיית מציאותית, עם דגש על התעניינות במוות של בני אדם.
• גיל 8: התחלה של התעניינות במה קורה לאחר המוות וקבלת ההכרחיות של המוות, כולל של עצמו.
• גיל 9: הבנה עמוקה יותר לתהליכים הביולוגיים של המוות וסופיות החיים. פחות דאגה לגבי המוות ותגובה רגשית מתונה יותר.
• גיל 10: גישה מציאותית וקונקרטית כלפי המוות, ללא התעניינות בהיבטים הפילוסופיים שלו.
• גיל 11: מתחילים לשאול יותר שאלות תיאורטיות פילוסופיות לגבי המוות ומה שקורה אחריו.
• גיל 12: התעסקות בגישות נורמטיביות לגבי מה שקורה לאחר המוות, בד"כ מתוך ספקנות.
• גיל ההתבגרות: התייחסות מורכבת ומעמיקה למוות, התעניינות פילוסופית לגבי החיים שלאחר המוות, תגובה רגשית חזקה ופחד חזק מפני המוות. קבלה מוחלטת של הכרחיות המוות.
  

כל ילד מגיב אחרת

ילדים הנחשפים למוות של אדם משמעותי בחייהם מגיבים באופן שונה וכל תגובה היא תגובה ראויה. קיימת שונוּת רבה בתגובותיהם של ילדים כאשר הם נפגשים עם סיטואציית המוות של דמות משמעותית לגביהם. תגובות אלה כוללות אחת או שילוב של ההתנהגויות הבאות: חוסר רצון ומוטיבציה ללכת למסגרת החינוכית, ירידה בציונים, איבוד התיאבון, קשיי שינה, התכנסות ושתיקה, חוסר רצון לשוחח על המוות ועל האדם שנפטר, דיבור בלתי פוסק על הנפטר, הצהרות בדבר רצון להצטרף לנפטר, חזרה להתנהגויות ורמת תפקוד נמוכה מכפי גילו של הילד (הרטבה, נסיגה בדיבור ועוד) וחששות להישאר לבד.

בנוסף, חלק מהילדים יבטאו חששות מהעתיד ("מה יהיה?"), רגשות אשם שמא האדם המשמעותי בחייהם מת בגלל התנהגותם ויחסם אליו. חשוב מאוד לציין כי אין תגובה נכונה או לא נכונה, רגישה ולא רגישה, בעייתית ותקינה. כל תגובה היא תגובה נאותה ומבטאת את אופיו הייחודי של הילד, גילו ומידת הקרבה שהייתה לו לאדם הנפטר. שתיקה וחוסר רצון לשוחח על סיטואציות המוות כמו גם רצון לחזור במהירות לשגרה וכאילו התעלמות מהאירוע הינם תגובות ראויות ואופייניות לחלק מהילדים ואינם בהכרח מצביעות על חוסר הבנה או על עיבוד לא בריא של האובדן והשכול.

כיצד להפגיש את הילד עם נושא המוות?

הורה לילד צעיר (עד גיל 8), אשר נדרש להתמודד עם מוות בסביבתו הקרובה, מתמודד עם קושי כפול: נשיאת האבל הפרטי שלו וכן מציאת הדרך הנכונה לבשר לילדו הרך בשנים על המוות. לעיתים, זהו המפגש הראשון של הילד עם המוות ועל כן, על ההורה להוסיף על הבשורה הקשה מתן הסברים מספקים על מהותו של המוות. לרוב, הורים אלו מתחבטים בשאלות דומות. כאמור, אין תשובות פשוטות לשאלות אלו וההתמודדות צריכה להיות מותאמת לגילו של הילד, לאופיו ולמסוגלות ההורה והמשפחה.

מתי לשתף ואיך?

על פי דעתי יש לשתף ילדים מגיל 3-4 ומעלה בכך שאדם קרוב נפטר. רצוי שאת השיחה יעשה אדם הקרוב לילד, באופן רגיש המותאם לגילו של הילד ועם זאת ברור ולא ערטילאי. הסבר כמו: "דודך הלך לישון" עלול להיות מפחיד ולא מובן. לכן, יש חשיבות רבה לשימוש במילים ברורות כמו "איננו", "נפטר" או "מת". בנוסף, יש לתת לילד מידע על האירועים והשינויים העומדים להתרחש בימים הקרובים - הלוויה והשבעה.

האם ילדים צריכים להשתתף בלוויה?

השתתפות בלוויה עשויה לתרום להבנה של הילד שיש להיפרד מהנפטר, אולם ההחלטה האם ילד צריך להשתתף בלוויה תלויה במידה רבה ברצונו של הילד. ספרו לילד על העומד להתרחש בלוויה והציעו לו להשתתף בה. אם הילד מסרב, אין צורך לכפות זאת עליו. תחת זאת, ניתן לערוך טקס פרידה סמלי מהנפטר (למשל, להשאיר ציור או פרח במקום שהנפטר אהב) או לבקר בקבר לאחר הלוויה.

איך עונים לשאלות הילד?

על שאלותיו של הילד יש לענות בכנות וביושר, בהתאם לגילו ותוך ניסיון להפיג את חששותיו, שעלולים להתעורר לאור ההתמודדות עם אובדנו של אדם קרוב. התעלמות מההתרחשויות החריגות או משאלותיו של הילד, עלולה להגביר את דמיונו ואת חששותיו ולכן חשוב להתייחס לשאלותיו, גם אם אין תשובה "טובה". במידת הצורך תוכלו לענות בכנות כי אינכם יודעים את התשובות לכל.

זיכרו להבהיר לילד כי המוות איננו בשום אופן תוצאה של מעשיו. במידה וילדכם תוהה מה קורה לאדם לאחר מותו, תוכלו לענות לו לפי אמונתכם האישית או זו הנהוגה במשפחתכם. לעיתים ילדים נעזרים בהסברים על גן עדן או שמיים ותוכלו לספר לו על כך. אם הוא מביע חשש שיאבד את הוריו, ענו לו בכנות כי תמיד יהיה מי שידאג לו. אם ילדכם שואל האם גם הוא ימות, הסבירו לו כי זה יקרה בעוד זמן רב. לשאלה מדוע אנשים מתים ישנן תשובות רבות ותוכלו לבחור את זו שאתם מזדהים עימה (למשל, "זו דרכו של עולם", "הטבע מתחדש כל הזמן").

האם להסתיר את האבל?

ניסיון להסתיר מילדכם את העובדה שאתם שרויים באבל עלול לשדר לילדכם מסר שגוי שבכי או עצב אינם לגיטימיים. לכן, חשוב לשתף את הילד בתחושותיכם ובמקביל להסביר לו כי תחושות אלו הן לגיטימיות והן יחלפו עם הזמן. עם זאת, מומלץ להימנע מתגובות דרמטיות ומוקצנות בנוכחותו.

כך תסייעו לילד להתמודד עם המוות

• אפשרו לו להגיב על פי דרכו: זיכרו, כל ילד מגיב אחרת למצבים חדשים ומעוררי חרדה. חשוב לקבל את תגובתו בהבנה ואמפתיה ולהישאר יחד עם הילד גם אם תגובתו הינה בריחה, התבודדות, צחוק מובך או שתיקה. כמו כן, נסו להציע לו דרכים לעבד ולבטא את רגשותיו (למשל באמצעות ציור או כתיבת מכתב). במידה ולאורך זמן אתם חשים כי תגובתו של הילד פוגעת בשלומו (למשל, אם התעוררו בעיות אכילה או שינה ממושכות), פנו לייעוץ מקצועי.
  

• דאגו למסגרת משפחתית וחברתית תומכת: חשוב שאת תקופת השבעה הילד יעביר בחברת אנשים מוכרים ואהובים. נסו במידת האפשר לאפשר לו להיפגש עם חבריו – בביתו או בביתם.
  

• שימרו על שיגרה: חזרה לשיגרה בעקבות מצב טראומטי (כמו מוות) מהווה צעד חשוב לשיקום ולהתגברות על קשיים. כאשר ילדכם חוזר לעסוק בפעילויות המועדפות עליו, הדבר מהווה סימן לכך שהוא בשל לחזור גם ללימודים ולשגרת יומו. עודדו אותו לחזור לפעילות שגרתית (לימודים, חוגים, חברים) בהקדם האפשרי (מיד לאחר השבעה), גם אם באופן הדרגתי.
  

• הכינו את ילדכם בטרם מפגש אישי עם אובדן: הורים רבים רוצים לחסוך מילדיהם את ההתמודדות עם המוות (האם גם הוריכם עצרו את הסרט "במבי" לפני שאימו מתה, סיפרו לכם שהאוגר יצא לטייל ולא חזר?), אולם מוות הוא חלק מהחיים וישנן הזדמנויות רבות לדבר על כך. אם תשדרו לילדכם כי מוות (כמו גם זקנה, מחלות וקושי) הוא נושא לגיטימי לשיחה, הם יחושו בנוח לשאול אתכם שאלות שמעסיקות אותם בנושא וכך ירכשו ידע וכלים שישרתו אותם כאשר יאלצו בסופו של דבר להתמודד עם מותו של אדם אהוב. כלי נפלא לעורר שיחה ודיון בנושא המוות הינו ספרות הילדים העוסקת בנושא. ישנם ספרים רבים העוסקים בנושא פרידה ומוות שניתן למוצאם בקלות. אחד המפורסמים שבהם הינו "מעשה בחמישה בלונים" מאת מרים רות, העוסק בהתמודדות עם פרידה ממשהו אהוב.
  

* המידע בנושא שלבי התפתחות מתוך: קלי, פ. (1999). לכאוב ולחיות, היות, קיבוץ יזרעאל; י. אורבך (2001) ילדים שאינם רוצים לחיות. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

• פרופ' עמוס רולידר הוא אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח וטיפול התנהגותי, ראש - מרכז רולידר להכוונה וייעוץ הורים והמכון להבנה וחקר קשיי התנהגות של ילדים ובני נוער בסביבות חינוכיות במכללה האקדמית עמק יזרעאל ומגיש התוכנית "סדרת חינוך " בערוץ 2. תודה מיוחדת לקרין שטרן על הסיוע בכתיבת הטור.