הוא נשאר לישון אחרי הדייט הראשון, ונעלם
הוא מוצא חן בעינייך? אז שלא תעזי להתקשר! כך ייעצה לי אחותי בצעקות כשסיפרתי לה שהכרתי מישהו. אבל אני כבר הייתי שבויה בעובדה הרומנטית שהוא עובד קשה בחוות סוסים, גם כשהוא התחיל לבטל לנו פגישות. כנראה ראיתי "הנסיכה הקסומה" פעם אחת יותר מדי
יש לי קטע עם עיניים כחולות, מודה, אבל בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא לא היה קרוב מספיק כדי שאוכל לראות את צבע עיניו. מה שכן ראיתי גרם לליבי להחסיר פעימה. הבחנתי בו עוד מרחוק. הייתי בעבודה וראיתי אותו הולך ברחוב דיזנגוף ביום שישי בצהריים.
הבטתי בו והעולם פשוט עמד מלכת. הוא חלף על פניי ואני התפללתי שיבחין בי, שיעיף מבט ויתאהב בי, ככה, באמצע הרחוב. אבל במקום זה הוא המשיך ללכת. עיניי ליוו אותו, שולחות לעברו קרני לייזר. קיוויתי שיחזור באותה דרך בה נעלם, אולי אז אצליח לגרום לו לראות אותי, אבל הוא לא חזר.
כעבור כמה ימים, כשכבר כמעט שכחתי ממנו, נסעתי על האופניים בדיזנגוף לעבר העבודה. בדרך היה רמזור אדום, ובאופן יוצא דופן החלטתי להיענות לו ולעצור. סובבתי את ראשי בהיסח הדעת ושם, בבית קפה מצד שמאל, העיניים שלי ננעצו בזוג עיניים כחולות מדהימות, עיניו. הוא ישב לבד עם לפטופ, והפעם הביט בי בחזרה.
הרמזור התחלף, והמשכתי לנסוע, כמו על אוטומט. “לא, מטומטמת, תחזרי לשם תכף ומיד!” צעקתי על עצמי בראש. "אלוהים נותן לך מתנה, לא תקחי?"
עצרתי בחריקת בלמים ודוושות, קשרתי את האופניים ונכנסתי לסופר פארם בפינת גורדון כדי להירגע ועל הדרך להתאפר ולהתבשם קצת. בדרך לקופה התחלתי להרגיש לחוצה, אז חטפתי משהו שהתגלה כקופסת קורנפלקס ושילמתי עליו.
יצאתי בצעדים מהוססים לעבר מעבר החצייה שמעברו השני נמצא בית הקפה והוא בתוכו. לא היה לי מושג מה אגיד לו. ניגשתי אליו. “אמממ, היי, יכול להיות שעברת בדיזנגוף ביום שישי ולבשת חולצה לבנה?”
הוא חייך. “כן, אבל אני לא זוכר מה לבשתי".
“טוב, בכל אופן, קיוויתי אז שתחזור, אבל לא חזרת, והנה אתה פה עכשיו, אז החלטתי לבוא להציג את עצמי".
"גם אני קלטתי אותך עכשיו", הוא הרים את הפלאפון שלו. “טלפון?”
“אוקיי. איך קוראים לך?” “תום".
וככה עשיתי את זה. טוב, בערך, כי בפועל הרגשתי שלא קרה כלום. עבר שבוע והוא לא התקשר. דממה. שלחתי לו הודעה: "מסתובבת שמועה שלקחת טלפון מבחורה ולא להשתמש בו עלול להביא מזל רע". אחרי חמש שעות ללא מענה התקשרתי אליו. “היי, ראיתי את ההודעה שלך. פשוט הייתי בפגישה", אמר.
הסוסים בחווה כנראה יותר חשובים ממני
קבענו להיפגש למחרת, והוא ביטל כי הוא היה צריך לנסוע מחוץ לעיר. בסוף נפגשנו שבוע לאחר מכן. התברר שהוא עובד בחוות סוסים מחוץ לתל אביב, ושזו עבודה תובענית מאוד, מה שאומר שהוא נורא עסוק וכמעט לא נמצא בעיר. קיוויתי שכשאני כבר אדלק על מישהו הוא יעבוד קשה כמוני. הרהרתי לעצמי אם יכול להיות שמצאתי.
נתתי להרהורים האלו להתגנב לראשי כי בכנות, חשבתי שהדייט היה לא רע בכלל, אפילו די נחמד. כל כך נחמד שאיכשהו יצא שהוא ישן אצלי באופן לא מתוכנן. ואני לא מסוג הבחורות שקופצות למיטה עם כל אחד. לא, באמת, אני יודעת שאתם חושבים שכולן אומרות את זה, אבל אני מסוגלת לצאת עם מישהו כמה שבועות ולא להתקרב למצב מאוזן איתו אם אני לא סגורה ובטוחה שזה זה.
אני לא חושבת שבגלל דבר כזה בחור לא ירצה לראות משהי יותר, אבל מצד שני, אולי אני חיה באשליה? אולי מדובר בחוק חקוק באבן, ואם מישהי שוכבת עם בחור בדייט הראשון זה אבוד, גם אם היה להם ממש נחמד ביחד?
כשסיפרתי לאחותי שפגשתי מישהו ושיכול להיות שהוא די מיוחד, היא אמרה לי להקשיב לה טוב טוב, כי היא עומדת להגיד לי איך להתנהג. חידדתי את השמיעה: “תהיי קוּל!!!” היא צעקה עליי, “את שומעת?! את לא מתקשרת אליו, אף פעם. הבנת?”
אז לא התקשרתי. הוא התקשר אלי ביום שאחרי, וגם ביום שאחריו. דיברנו בטלפון כמעט כל יום, וקבענו להיפגש, והוא שוב דחה את הפגישה ביום, ענייני חווה וכאלה. למחרת הוא שוב ביטל ברגע האחרון, שוב, הסוסים בחווה יותר חשובים ממני. מה קורה פה? הוא עסוק באמת כל כך, או שזה חלק ממשחק חולני שהוא משחק איתי? או שאולי, פשוט אין לו מושג מה הוא רוצה מעצמו ומהחיים.
עדיף לחשוב שהוא לא היה קיים במציאות
כבר עברו חמישה ימים מאז שהתקשר אליי בפעם אחרונה, ואני מתחילה לחשוב על השיחות שהיו לנו ומחפשת אחר משהו שאמרתי שמהווה טעות גורלית. אולי זה קרה כשחלקתי איתו ברגע של וידוי טיפשי שסיפרתי לאמא שלי, שנמצאת בצד השני של העולם, שפגשתי אותו. אולי זה היה כשדרשתי שיפנה זמן לפגוש אותי במקום לתת את כל זמנו לסוסים?
מצד אחד אני אומרת לעצמי לשכוח ממנו, להתייחס לכל העניין בתור הזיה מתוקה שלא באמת התרחשה, חלום נפלא שהסתיים בבוקר, כשהתעוררתי. הוא לא באמת קיים, נער החווה היפה שלי, הוא בסך הכל פרי דמיוני הפרוע, הנסיך שלי מהחלומות. אפילו פייסבוק אין לו. הוא לא הותיר שום הוכחה לכך שהוא באמת קיים במציאות.
מצד שני, אני יודעת שההכחשות לא יעזרו, והאגו שלי צריך להיות חזק כדי להיות לעבור את זה בשלום ולהמשיך להיות מרוצה ממני אחרי הכל. אני חוששת להודות שהנורא מכל הוא המצב הקיים באמת: הוא פשוט לא מעוניין. והאמת, זה גם מה שהאינטואיציה שלי אומרת, למרות שכולנו כבר הבנו שצריך לקחת אותה בערבון מוגבל.
הבטחתי לעצמי לא להתקשר. הוא יודע שמבחינתי אני רוצה לראות אותו, אז מה הטעם. עדיף לשכוח, להוציא אותו בכוח מהתודעה שלי ולחשוב על סיפור אהבה יפה שהיה לי בעבר, לצלול לתוך משהו אחר, לפנטז על מישהו, מה שלא יהיה, כל דבר שיגרום לי להרגיש טוב עם עצמי. אבל כרגע זה לא משנה שאני את עצמי עדיין אוהבת. משהו חסר.
ב-23:30 נשברתי. שלחתי לו הודעה: "אתה חי?”
הוא לא ענה.
לפנייה לכתב/ת 
