מתחת לרדאר הסורי

הקולנוע הסורי אינו מוכר כמעט בעולם, על אחת כמה וכמה בישראל. "מועדון הסרט הערבי העכשווי", שמפעילים הבמאי אבי מוגרבי והמפיקה אסנת טרבלסי במועדון "לבונטין 7" תל אביב, יספק השבוע הזדמנות נדירה לחזות בסרט מפעים ומסקרן שמגיע ממדינה זו.

"הקרבות" ("Sunduq al-dunyâ", "קופסת החיים" במקור), סרטו של הבמאי אוסאמה מוחמד, הוא מאותן יצירות אניגמטיות שעוטפות את הצופה בסדרה של דימויים מהפנטים. הסרט נפתח במותו של פטריארך זקן ובלידתם במקביל של שני בנים במשפחה סורית כפרית שהוא מסרב, על ערש דוויי, להעניק למי מהם את שמו. עלילת הסרט, העוקבת אחר סיפור התבגרותם של השניים, ושל בן נוסף שנולד בינתיים במשפחה, מתרחשת בצילו של עץ עתיק המסמל את הטבע הנצחי.

האזכור היחיד לאיזשהו הקשר היסטורי הוא תצלומו של הנשיא אסד בצעירותו ומלחמה לשחרור פלסטין, שאבי אחד הילדים יוצא להשתתף בה. עם חזרתו מספר בזוועה על הנשים הישראליות בצריחי הטנקים המאיימות לדפוק את האמ-אימא של החיילים הסורים.

פיוט רוסי סורי

מוחמד, יליד 1954, למד קולנוע במוסקבה, והחל את דרכו כתסריטאי ובמאי של סרטים קצרים. הוא קצר שבחים ופרסים במספר פסטיבלים בינלאומיים עם סרטו העלילתי הארוך הראשון, "כוכבים בחצות היום" (1988), וזה הנוכחי, שנעשה ב-2002, הוא סרטו השלישי והאחרון, נכון לעכשיו; ואם אפשר לזהות השפעה מובהקת על עבודתו זו, הרי שבלי כל ספק זהו אנדריי טרקובסקי, הבמאי החשוב ביותר שקם בברית המועצות לשעבר אחרי מלחמת העולם השנייה ("סולריס", "מראה").

הוא שייך לדור השני של קולנוענים סוריים (הדור הראשון החל לפעול בשנות ה-70). ככלל, מספרם של הסרטים הסוריים נע בין אחד לשניים בשנה, וחשיפתם לקהל מוגבלת בשל מיעוט בתי הקולנוע במדינה והציוד העלוב שמשמש את מרבית אלה הקיימים, והיעדרה של מערכת הפצה מסודרת. לפיכך, רוב הסרטים שהצופה הסורי נחשף אליהם הם אמריקאיים, מצריים והודים.

עם זאת, בראיון שנערך עמו עם צאת סרטו הראשון, הדגיש מוחמד את אופיים הביקורתי הבלתי מתפשר של הסרטים הסוריים, ואת היותו של הקולנוע הסורי מכובד ורציני ונטול כל תחושת נחיתות. הסרטים המעטים שהופקו עוררו הכרה וכבוד כלפי הקולנוע הסורי.

הקולנוע שלו עצמו, אם לשפוט על סמך הצפייה בסרטו זה, נאמן לחזונו הלא מתפשר והבלתי מתקשר, הוא חווייתי מאוד, משוחק באופן תיאטרלי מאוד, ופועל על הצופה ברמה של תחושות ורגשות, ולא מתוך חדוות הפענוח. על אף יופיו החזותי המהמם ושלל הדימויים הפיוטיים, הסרט נותר רוב הזמן מעבר להבנה (גם עבור קהל סורי, יש להניח), והעולם שהוא מתאר הינו הרמטי ומעורפל.

מועדון "לבונטין 7". יום שישי, בשעה 14:00