קשר של שתיקה

פעם בשנה אנו, הציבור השפוי, "חוגגים" את יום האלימות נגד נשים, ילדים וחסרי ישע. האם שאלתם אי פעם את עצמכם מה קורה בשאר ימות השנה? האם האלימות פוסקת בהם ומחכה ליום ה"חג"?

בישראל של היום, קיימות עשרות ומאות משפחות אשר אצלן כל יום הוא יום של "חג". שהרי מן המפורסמות כי האלימות המילולית הפיסית והמינית, כל אלה מתרחשים בחדרי חדרים, מאחורי שער של סודות.

וכך, הולך וגדל הקושי בהוכחת קיומה של האלימות ובחשיפתה לעין הציבור. בעבר, נעשו ניסיונות להרכיב "פרופיל" של האשה המוכה, זו שמשוטטת ברחובות עטויית משקפיים שחורים המסתירים היטב עיניים חבולות ושטפי דם. נעשו ניסיונות להרכיב פרופיל של ילד מוכה, העובר התעללות בביתו בדרך של זיהוי מוקדם של התנהגות חריגה, אלימות קשה או מצב דכאוני לא תואם.

בל נשכח כי גם אם נצליח לזהות אשה או ילד שחוו התעללות קשה, הרי שבדרך כלל אלו יחששו להתלונן נגד הפוגע, שמא יבולע להם.

בחקירות המשטרה פוגשים נשים אשר העזו לגשת לתחנה ולהתלונן נגד התוקף, אלא שתוך זמן קצר נשים אלו חוזרות בהן מהתלונה מתוך חשש כי הנקמה בוא תבוא או אף מתוך חרדה להישאר ללא מפרנס!

צריך תמיד לזכור, כי אותו בעל או אב מתעלל, משליט לרוב בביתו משטר טוטליטרי, בו הוא השליט הכל יכול, בו הוא קובע את החוקים, לעומת אשה חלשה או אף מנותקת. הבעל, יהיה לרוב אדם דומיננטי אשר אינו בוחל להשתמש באמצעים כגון; איומים, דרישה לצייתנות מוחלטת של האשה והילדים, ואף לעיתים יאכוף מעטה של סודיות ביחס להתנהגותו תוך הטלת סנקציות על החושף אותן.

כך חיות להן האשה או הילדה בצל האימה, כאשר הן אינן יודעות לנבא מתי תגיע שוב ההתרחשות הפוגעת הבאה. חוסר האונים

 לנבא, ביחד עם חוסר האונים לעצור את הפגיעה, ישרטטו לרוב תמונה של נשים כנועות, מנותקות שזוהי דרכן היחידה לשרוד את המציאות העגומה. נשים אלו מצדיקות לעצמן ולסביבתן את המציאות המרה בהן הן חיות כמנגנון הישרדותי אחרון.

כשם שההכרה שלנו לא תופסת את העובדה כי אדם מסוגל להתנהג כלפי בת זוגו או ילדו בדרך הזו, הרי שגם אנשי מקצוע אינם יודעים לחזות זאת. וכך, אותו קשר משפחתי הופך לקשר של שתיקה ואין פוצה פה ואין מצפצף.

עו"ד טובה פרי, לשעבר סגן בכיר ראשון לפרקליט מחוז מרכז וממונה על עניינים פליליים בפרקליטות מחוז מרכז. כיום בעלת משרד המתמחה בעיקר בתחום הפלילי.