אבן שיש לה הופכין
האוטוביוגרפיה של קית' ריצ'ארדס, גיטריסט ה"רולינג סטונס", היא קריאת חובה לאוהדי הנרקומן לשעבר המפורסם ביותר ברוק. הספר מוקדש לסמים, בנות זוג וחברים, בסדר חשיבות עולה, ומתאר בישירות אכזרית את בגידתו של מיק ג'אגר בו ובלהקה
אין כאן את העומק, רוחב המבט, התבונה, התובנות ויכולות התיאור והכתיבה הנשגבות ש"כרוניקות" של בוב דילן משופע בהן. אין גם מיפוי עשיר ופרטני של חברה ותרבות שלמות כפי שאנגליה של שנות השישים הובאה ב-"Many Years From Now" של פול מקרטני. אבל "Life", האוטוביוגרפיה הטריה של קית' ריצ'ארדס, היא קריאת חובה לאוהדי האיש ולהקתו, הרולינג סטונס. יש בה חלונות די גדולים לנפש האיש, וגם אחרי עשרות ספרים שנכתבו על הלהקה, והביוגרפיה המצוינת שכתב עליו ויקטור בוקריס, היא מציגה עובדות והארות חדשות.
כמובן, לריצ'ארדס, באמצעות כותב הצללים שלו וידידו ג'יימס פוקס, יש המון מה להגיד על מוזיקה בכלל והמוזיקה של להקתו בפרט. לפרקים במסע חייו המלאים והסוערים מצטרפות בספר לא מעט דמויות מוכרות, כמו ג'ון לנון בשנות השבעים ופול מקרטני באלפיים, וויליאם בורוז וג'ון בלושי וטום ווייטס, וגיבורי ילדות שלו כצ'אק ברי וג'רי לי לואיס.
ריצ'ארדס במסע הקידום לספר. קריאת חובה (צילומים: Gettyimages)
אבל "חיים" הוא פחות סיכום מוזיקלי של גיטריסט, מלחין ומעבד מופלא, גדול ממציאי הריפים, ואחד הסמלים הכי מזוהים של הרוקנ'רול. 550 העמודים מוקדשים בעיקר לשלושה נושאים: סמים, בנות זוג וחברים, בסדר חשיבות עולה. "לתדמית יש צל ארוך, שעדיין נראה גם לאחר שהשמש שוקעת. כבר 30 שנה שאינני ג'אנקי, אבל אנשים עדיין חושבים שאני כזה". ריצ'ארדס לא חוסך בתיאור עלילות סמים רבות, אינספור מעצרים, חמישה ניסיונות גמילה כושלים מהרואין וגם ההתנקות האחרונה, לפני 31 שנה.
בעקבות הסיפורים, שחלקם משעשעים, חלקם מחרידים וחלקם טרחניים, קשה לחמוק ב"חיים" מהסיבה בגללה ריצ'ארדס, שנחשב 20 שנה כ"האיש הכי קרוב למות" וכונה "מעבדה מהלכת", שרד טוב ובריא יותר ממרבית מכריו ובני זמנו. הוא לא מודה בזה ישירות, אבל העושר, הכוח, הפרסום וההשפעה הם האחראים לכך ש"תמיד הקפדתי להכניס לגופי את החומרים הטובים ביותר". והוא נהנה משירותי עוזרים אישיים, מאבטחים ומפיקים ובעיקר עורכי דין מהטובים ביותר, שחילצו אותו מזרועות החוק, מידיים עברייניות ומתביעות משפטיות מורכבות. כשאתה אחד משני ראשי עסק שמגלגל מחזורים שנתיים של עשרות מיליוני דולרים, פוחתים סיכוייך למות מתערובות כימיקליות גרועות, מסכסוך פלילי אלים או בשל הזנחה וטיפול רפואי לקוי.
מחוץ לכתלי בית המשפט. מצויד באנשי המקצוע הטובים ביותר
ריצ'ארדס מבכה מרה את חברו הקרוב, חלוץ הקאנטרי-רוק גראם פרסונס, ולא מעט חברים נוספים שמתו על חוד המחט, כולל כאלה שהוא מודה כי התמכרו בהשפעתו. אבל אם יש מרכיב אחד ב"חיים" שמוציא את ריצ'ארדס כאדם מרוחק, מנותק, ובעיקר כמי שהמעמד בידל אותו מחייהם של "האנשים הפשוטים", זה רק עניין מותרות היותו לא רק הג'אנקי הכי מפורסם בעולם בשנות השבעים, אלא גם הג'אנקי הכי עשיר ומקושר.
אוהב אדם ורחב לב
ריצ'ארדס צמח לאחד הסמלים האנטי-ממסדיים הגדולים של שנות השישים, ובמקביל נהנה מכל השירותים והאפשרויות שכל הממסדים, ממשלתיים ופרטיים, שמחים להעמיד לרשות בעלי אמצעים שכמותו. הוא שרד לא רק בשל אופיו וגופו החזקים ביותר, ולא רק בזכות כושר העמידות, הרוח והנחישות. ריצ'ארדס אמנם לא החליף את כל הדם בגופו במעבדה בשוויץ כפי שנטען בעיתונות, אבל בכל אחד מעשרת בתיו הפרטיים באנגליה, ארצות הברית, שוויץ וג'מייקה, הוא חבר לא רק לטיפוסים ולנגנים מקומיים, אלא גם לדילרים ולשירותים הרפואיים והמשפטיים הכי טובים שכסף יכול לקנות.
עם מיק ג'אגר. שני ראשי עסק שמגלגל מחזורים של מיליונים
וכשהדברים נוגעים לנשים ולאנשים, ריצ'ארדס מצטייר, מדבריו ומציטוטי אחרים, כאוהב אדם גדול וכבן זוג, איש משפחה וחבר קשוב, מיטיב ונדיב. הוא שופע חום כלפי בנות זוגו: מאהבותיו הראשונות, דרך רוני בנט סולנית ה"רונטס" (שהפכה לאשתו המוכה של פיל ספקטור), לינדה קית', שנטשה אותו לטובת ג'ימי הנדריקס, ואניטה פאלנברג אם בנו ובתו, מרלון ואנג'לה, וילד שלישי שמת מות עריסה כשהיה בן חודש, ועד אשתו מזה כמעט 30 שנה פאטי האנסן, אם בנותיו אלכסנדרה ודורות'יאה. ריצ'ארדס שולח מילים חמות ומחבקות גם לעבר לא מעט גרופיות, ונשים מרכזיות בחיי שותפו מיק ג'אגר: מריאן פיית'פול, ביאנקה ג'אגר וג'רי הול.
עם ג'אגר, פאלנברג והבן מרלון ריצ'ארדס. אוהב אדם
ואין כמו ריצ'ארדס, בכל אופן לא בעשרות הרבות של ביוגרפיות של מוזיקאים שקראתי, להפנות את תשומת לב קוראיו גם לדמויות הפחות ידועות בציבור שמלוות את חייו. מנהלים כמו אנדרו אולדהאם ואלן קליין, אנשי אבטחה, עוזרים אישיים, רופאים, מכוון הגיטרות הצמוד שלו, מפיקים, טכנאים, נגנים, צוות הדרכים העצום של הסטונס, אפילו בעלי החיים שהיו לו: כולם זוכים להוקרה ולחשיפה לא מבוטלת. ריצ'ארדס, לדוגמה, מקדיש כמה עמודים לחבר קרוב בשם פרדי ססלר מקרקוב, ניצול שואה שריצ'ארדס מפרט בהשתאות את גלגוליו בין הפולנים הסובייטים והגרמנים, ומתפעל מתאוות החיים שנותרה בו אחרי שנרצחו מרבית בני משפחתו.
רוחב הלב והיותו "איש של אנשים" הם גם, לדבריו, אחד ההבדלים הבולטים בינו לבין מי שלא במפתיע מהווה את הדמות הכי משמעותית בחייו, הלא הוא ג'אגר. ריצ'ארדס, בכנות ראויה להערצה, חושף פרטים, אבחנות ותחושות בנוגע להיכרותם בת היותר מ-60 שנה, מתוכם כמעט 50 של שותפות יצירתית ועסקית שאין לה שום מקבילה, לא במוזיקה ולא בשום תחום אמנותי אחר. הוא מחמיא לג'אגר על יכולותיו כתמלילן, ועל שלאורך מעצריו בשנות השבעים תמך בו ללא סייג ונחלץ לעזרתו. ריצ'ארדס מרבה להעיד על כישוריו הפנומנליים: "תנו למיק ג'אגר במה בגודל של שולחן והוא יעבוד עליה טוב יותר מכל אחד אחר, אולי חוץ מג'יימס בראון".
קית' ריצ'ארדס מספר בראיון על הקשר עם מיק ג'אגר
אבל ריצ'ארדס מתאר בישירות כמעט אכזרית את התפצלות דרכיהם בראשית שנות השבעים, כשג'אגר בחר להצטרף ל"חוג הסילון" של העשירים והמפורסמים בעוד הוא, ריצ'ארדס, מקיף עצמו בעיקר בחברים לתרבות הסמים. "מלחמת העולם השלישית" ביניהם פרצה בשנות השמונים, כשהסטונס כלל לא הופיעו בשנים 1982-1989. בחלק מהתקופה הם כלל לא דיברו ביניהם. אפילו מאוחר יותר, בשנות התשעים, היו מצבים בהם המפיק דון ווז שימש כמתווך ומפשר בכדי לאפשר התקדמות בהקלטות.
בגידה כפולה
ריצ'ארדס טוען שג'אגר בגד בו ובלהקה פעמיים: כשחתם ללא ידיעתם על חוזה להקלטות סולו עם חברת "CBS", וכשעצר את הופעות הסטונס לטובת ניסיון להופיע עצמאית עם שירים לא רק מאלבומיו כסולן אלא גם מהקלאסיקות של הלהקה. ריצ'ארדס מהרהר על חוקי המשיכה-דחייה, השליטה, היצירתיות והבחירות העסקיות בלהקות בכלל ובלהקתו בפרט, משווה בין ג'אגר למוזיקאים אחרים איתם עבד, ובעיקר טוען שג'אגר הפך מסוף שנות השישים לאדם סגור ומזויף. ריצ'ארדס מודה כי ייתכן שאילו נאלץ לעמוד בעצמו בחזית ולהפוך לדמות כה נערצת, נחשקת, מזוהה ומתוקשרת כמו ג'אגר, אף הוא היה נסוג לתוך עצמו ומציב כאלו חומות גבוהות בינו לבין העולם.
הרולינג סטונס: ג'אגר, ווטס, רון ווד וריצ'ארדס
ריצ'ארדס מתאר כיצד צ'ארלי ווטס, מתופף הלהקה שמבין חבריה הוא האחרון לכעוס אבל גם האחרון לסלוח, היכה את ג'אגר במלון באמסטרדם ב-1984. ריצ'ארדס טוען שג'אגר החל לחשוב על הסטונס כעל נגני הליווי שלו, ושווטס רתח כשג'אגר קרא לו, חצי בצחוק, "המתופף שלי". ריצ'ארדס חושב שג'אגר "מעולם לא הפנים שהוא הפרפורמר הטוב בעולם, ומעולם לא הסתפק בלהיות מיק ג'אגר מהסטונס", ולכן "רצה כל הזמן להתחרות בכוחות צעירים ממנו, כמו דיוויד בואי, מייקל ג'קסון ופרינס".
ספק אם אי פעם פורסמו כלפי ג'אגר קובלנות אינטימיות ומקיפות יותר, אבל ריצ'ארדס מגלה שכשהשלימו בעבר גם ידעו לגחך ביחד על ההשמצות שפיזרו זה כלפי זה בעיתונות. והוא מסכם את כמעט ששת עשורי הזוגיות ביניהם בכנות הכובשת שמאפיינת את מרבית ספרו:"מיק ואני, לצערי, כנראה כבר לא חברים. אני חושב שלמעלה מ-20 שנה לא ביקרתי בחדר ההלבשה שלו. אבל אנחנו האחים הכי קרובים. חוויתי תחושות עמוקות של בגידות מצידו, והיום הוא מכיר בעומק רגשותיי, למרות שכנראה לא חש בזמן אמת עד כמה שפגע בי. אלו דברים שקרו מזמן, ומותר לי לדבר עליהם עכשיו משום שהם יוצאים ונאמרים מהלב. אבל לאף אחד אחר אסור לומר על מיק את מה שלי מותר. ואם מישהו יעשה את זה אני אשסף את גרונו".
הנאמנות הבלתי מתפשרת לאנשיו ולאמת שלו וגילוי הלב, הן כנראה התכונות שהפכו את ריצ'ארדס האדם הפרטי לכה אהוב. ואלו התכונות שמקנות את הערך המוסף המשמעותי ביותר לספרו של מי שבחודש הבא יחגוג יום הולדת 67. והוא מהאמנים היחידים שהקלישאה "אגדה חיה" אפילו קטנה עליהם. איזה איש.
לפנייה לכתב/ת 
