שרה ברחובות

לא כל זמרת צריכה רחוב

עיריית נתניה הכריזה השבוע על שמות חדשים לשני בתי ספר: אחד, לכבודו של חיים חפר, והשני - כהוקרה לשמרית אור. למיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה בה מונצחים יוצרים חיים בישראל - וזה בפני עצמו בכלל לא רע, שכן תהילת עולם ודאי קוסמת לאנשי יצירה, אבל רצוי שתגיע כשאפשר עוד ליהנות ממנה, עוד בטרם הנשמה יוצאת.

אבל גם מקומם של מתים לא נפקד בנתניה, ושלל גדול של רחובות חדשים יזכו מעתה בשמותיהם של יוצרים שהלכו לעולמם. בין היתר יהיה רחוב עוזי חיטמן - אבל גם רחוב עפרה חזה. וזה, תודו, כבר מטריד מעט. לא בגלל שהזמרת המנוחה היא אייקון של תרבות פופולרית. גם חיטמן הוא כזה, ואין כל פסול במתן כבוד ליוצר פופולרי ואהוב במיוחד שהלך לעולמו לפני שהספיק להעניק לנו את כל השירים שרצה.

חזה. לשיר זה לא מספיק (צילום: מאיר פרטוש)

המצב שונה כשמנסים לבחו מהי התרומה התרבותית של עופרה חזה לזמר הישראלי - מעבר לתרומה לתעשיית הנוסטלגיה. חזה שרה יפה, אין ספק, אבל היו בדורה זמרים שעודם עמנו, ששרו ועדיין שרים לא פחות טוב ממנה. חזה היתה לכל היותר מבצעת מחוננת לטקסטים של אחרים, לא אמנית בעלת אמירה מקורית או חשובה, אפילו לא במסגרת הפופ-לכל המשפחה שהתמחתה בה.

חייה ומותה של חזה הם נושא נאה לטלנובלות, לא לשמות רחובות. במיוחד לא מחלתה, גסיסתה ומותה: אלה היו עטופים במעטה כבד של הכחשות ושקרים. אפשר לקבל את ההיגיון העומד מאחוריהם במישור הפרטי והמשפחתי, ואפשר אפילו להזדהות עם הכאב הכרוך בהם כשצופים בסרט על חייה - אבל צריך להודות שבמישור הציבורי והעל-זמני בו מתקיימים שמות של רחובות, כל אלה לא מהווים סיבה לחלוק לה כבוד.

משפחה שכזאת. ורק כזאת

מהי משפחה מוזיקלית? המילון וההיגיון אומרים, משפחה שכמה מבניה מגלים תכונות מוזיקליות - שרים או מנגנים או שניהם גם יחד. אבל בערוץ 24, הערוץ היחיד שמוקדש למוזיקה ישראלית, יש למילים הפשוטות האלה פירוש מצמצם ומאוד דווקאי.

נניח שהייתם רוצים להופיע במשבצת שהוקדשה השבוע למשפחות שכאלה - מה הייתם צריכים חוץ מכינור, פסנתר ותוף? כל מיני דברים: למשל, לדעת לעשות קולולו על-פי כל הכללים. למחוא כפיים ברעש גדול, להניע את האגן באורח מסוים מאוד על פי הצלילים המושמעים - או בקיצור, להיות לא רק חובבי מוזיקה מזרחית בלבד, אלא גם רק מי שיכולים לבצע אותה. הנה, על פני שני עשורים וחצי, הושלם סיבוב האפליה העדתית-מוזיקלית שהעכירה את חיי היצירה המתנגנים בישראל.

ים של דמעות הגירו יוצרים וזמרים מזרחיים עד שהתקבלו כ"שווים"אצל עורכי המוזיקה וקובעי הטעם. אחר כך דווחנו על הפריצה הגדולה של הזמר המזרחי - וזהו, עכשיו כבר אי אפשר לעלות לשידור כמשפחה ולשיר משהו של נעמי שמר או שלמה ארצי. אינני יודעת את מי האפליה החדשה הזאת משרתת, אבל עצם קיומה מחייב הקמה של ערוץ מוזיקה חדש, פתוח לכולם, ובאמת - מה זה חשוב מאיזו עדה?

אם תרצו, תהיה זו אגדה

היה היו נסיך יפה תואר, מספר 2 בתור לכתר, וסטודנטית לאמנות שהופיעה בנשף צדקה כדוגמנית לתחתונים: האם כך יספרו האגדות של העתיד את סיפורם של וויליאם וקייט? לא ולא: כמות הפנטזיות הקולקטיביות סביב החתונה שמועדה טרם ידוע, מספר ההזמנות לטבעת הארוסין "בדיוק כמו של קייט", נפח ההימורים על אורך שובל השמלה ביום המכונן, הציפיה לשידור שישבור את שני שיאי הצפייה הבינלאומיים הקודמים - חתונתה של דיאנה ומותה - כל אלה מעידים על צורך עצום של הדמיון הפופולרי לנתק את הסיפור הזה מן המציאות הפרוזאית עליה הוא ניצב עד כה ולהפוך אותו לאגדה מודרנית חדשה.

וויליאם וקייט. הגרסה המשופרת (צילום: AP)

באגדה הזו יתפקדו וויליאם וקייט כגרסת 2.0 של צ'רלס ודיאנה, רק משופרים ומעודכנים יותר: היא כבר לא גננת בת 19 שמרבה להסמיק אלא קניינית

אופנה נחושה שמגישה תביעות נגד צלמי פפראצי, הוא לא החנון הצנוני הקדום, אלא טייס מסוקים חתיך.

ואנחנו? באמת לא חשוב באיזו פינה פוסט-קולוניאלית אנחנו גרים, גם לנו מגיע תיקון לסיפור הטרגי ההוא - וכל המידע שנצרוך מעתה בשקיקה עד ליום הקובע כולל השידור החי הארוך, מבוסס כולו על צורך עמוק שלנו בנסיכים ובנסיכות ובמה שביניהם, בתנאי שיחיו באושר ועושר יחדיו עד סוף ימיהם. כשנראה אותם בבגדים המתאימים ובטקס הנכון, ברור שנשכח מיד את התחתונים, את המציאות הפרוזאית ואפילו את הסיכויים הזעירים מאוד לנישואין מאושרים.