נגעתי בפסגה. לאן עכשיו?

אחת לכמה זמן קורה שאלוהי התיאטרון מזמן לנו, הצופים, מפגש של סימביוטיקה נדירה בין תפקיד לשחקן: חנה רובינא ולאה מהדיבוק. מאיר מרגלית והחייל האמיץ שוויק. זהרירה חריפאי וטוני בית אריה מתוך "רכוש נטוש". יצחק חזקיה בתפקיד המלביש. ג'יטה מונטה ואנה גלקתיה. איתי טיראן והמלט - כל אלה יצרו חיבורים חד פעמיים, שהותירו שריטה קטנה בנצח והפכו את התפקיד והשחקן לאחד. מפגש נדיר שכזה, מתרחש בימים אלה על במת תיאטרון "גשר" ביפו בין השחקן אלון פרידמן, לבין חלסטקוב, גיבור המחזה "רביזור" של גוגול.

פרידמן/חלסטקוב. סימביוטיקה נדירה בין תפקיד לשחקן (צילומים: גדי דגון)

זו הפעם הראשונה אחרי כמעט שמונה שנים בשורות התיאטרון, שפרידמן מקבל סופסוף את הזרקור המרכזי שמגיע לו ואין ספק, היה שווה לחכות. אל התפקיד הזה הוא מגיע רעב ועל הבמה הוא מרחף וטורף מכל הבא ליד. "זה פשוט תפקיד מעורר תיאבון", מודה פרידמן ומקמט מצח גבוה, "למען האמת זו בעיה".

"כי מה עכשיו? בניתי טירה ואני עומד על הגג שלה וחושב לאן ממשיכים מכאן? איך עוזבים את זה? עכשיו, אחרי שכל הפרמיירות והצגות המבקרים מאחורי, איך משחררים?".

"זה תפקיד חמקמק ופרוע, שמאתגר את כוח המשיכה". חלסטקוב בפעולה

לא פשוטים הם חייו של שחקן. בטח לא אלה של מי שטעם מהפרי האסור של הפריים טיים ויודע על בשרו כמה חמקמקה הגדרת ההצלחה. כמו חלסטקוב, כך גם פרידמן, ששיחק בסדרות טלוויזיה מצליחות ("פלורנטין", "אמא'לה"), מתרפק על תשומת הלב, אוהב שאוהבים אותו. "כשאתה בפריים טיים, אתה מסתובב ברחובות בכיף. כולם מכירים אותך. אבל עכשיו, כשיודעים מי אני, צצות שאלות: 'מה קורה לא רואים אותך?'. אתה נאלץ למלמל: 'כן, אני בתיאטרון'. לפעמים אני מוצא את עצמי כמעט מתנצל על זה שאני לא מופיע ב'רוקדים עם כוכבים'".

"רצו. לא רציתי. אמא שלי אמרה: 'למה? תלך!'. נו, באמת. לרקוד בחליפת קטיפה סגלגלה על רחבת הפריים טיים ולהיראות מלא חדווה? לא נראה לי".

גם ברביזור אתה לבוש בחליפת קטיפה ונראה מלא חדווה.

"כן, אבל זה תיאטרון. ברצינות, התחושה היא שמי שנמצא שם – בטלוויזיה, בפריים טיים, על השער של 'פנאי פלוס' - עשה את זה, ששם הפרסטיז' והיוקרה. אבל כוכבות נחלקת לשניים – אלה שנמצאים על שערי העיתונים ושלטי חוצות ואחרים, שגורמים לאנשים קצת להרים את הראש, לפתוח את הלב, להלך בצעדים קלים מעל לקרקע. כמו גילה אלמגור. זו בעיני כוכבות אמיתית".

"כי הזוהר מיטשטש מהר והקסם כבה. אולי בגלל שתיאטרון קורה עכשיו. הוא לא נצרב בתודעה של הרבה מאוד אנשים. זה היה ונגמר".

עם דביר בנדק. "אני נהנה מכל רגע"

במהלך העבודה על דמותו של חלסטקוב, אותו צעיר נהנתן ופוחז שמגיע לעיירה קטנה כשהוא חסר כל ונדחק (לא בלי הנאה) להעמדת פנים שהוא המפקח שנשלח מטעם השלטון לרחרח במעשי הביורוקרטים המקומיים, פרידמן נשען על לא מעט מקורות השראה. הוא צפה בעבודות מחול של אוהד נהרין ופינה באוש, בספר הצילומים של גדי דגון, הוא חזר אל קליגולה, תפקיד ששיחק ג'ון הארט בסדרת הטלוויזיה המופתית "אני קלאודיוס". הוא חזר גם אל מלקולם מקדואל והסרט "If" שבו הוא מגלם דמות של טיפשון שהחיים מציעים לו קלפים טובים. "לקחתי מכל מיני מקומות כדי להרכיב את הדמות הזו", אומר פרידמן, "אני חושב שעל 'אני קלאודיוס' יכולים לתבוע אותי. אני גונב שם כל כך הרבה דברים מקליגולה. גם הוא, כמו חלסטקוב משוכנע שהוא מלך העולם".

גאה להיות חלק מ"גשר"

"רביזור" של גוגול היה המחזה שפתח לפרידמן את השער לתיאטרון גשר. באודישן לפני שמונה שנים מול יבגני אריה הוא עשה את המונולוג של זמלינקה, דמות שאותה משחק בהצגה דודו ניב. בדיעבד נודע לו שכבר אז סימן אותו אריה כמועמד לתפקיד. ההצעה הקונקרטית עלתה לראשונה לפני כארבע שנים לחרדתו של פרידמן. "זה היה מפחיד מאוד", הוא אומר, "אריה אמר לי: 'אל תהיה לחוץ! אבל ראיתי מאסטרים גאוניים עושים את התפקיד הזה".

"לא. פחד אלוהים. אבל הוא פתאום ראה אותי. יש מיתוס ענק סביב התפקיד הזה. הוא עומד בשורה אחת עם המלט וליר. ברוסיה המילה חלסטקוב, הפכה ממש למטבע לשון כדי לתאר מצב שבו אתה לא אתה. זה באמת תפקיד נפלא לשחקן כי הוא מאתגר את כוח המשיכה, מאפשר להחליף מיליון פרצופים, לנוע על הקו הדק בין מישהו שיודע שכל מה שקורה הוא פארסה, לבין מי שלוקח אותה ברצינות ומאמין לשקר. זה תפקיד עם מתח גבוה כי הוא חמקמק ופרוע. כל כולו רוח וצלצולים".

"ברור. אבל מה שאני מחכה שיקרה זה שבמאי יהפוך אותי ויוציא ממני דברים שלא ידעתי שיש בי. בדרך כלל אתה מקבל תפקידים שבהם הדרך סלולה לך. זה לא המקרה. איך לומר? אחרי כמה שנים של תפקידים נחמדים, אני מרגיש שהוציאו את הסוס שבי לדהור. זה מאוד כיף".

פרידמן לא מצטער על הזמן שלקח לו להגיע אל מרכז במת התיאטרון של גשר. "שמונה שנים זה כאילו הרבה זמן, אבל גם לי לקח זמן להתבשל", הוא אומר, "אני לומד המון בתיאטרון, זו חממה ובית ספר מעולה. אני חושב שעכשיו הגיע הזמן הנכון בשבילי לתפקיד הזה. קיבלתי ביטחון, ראיתי מלא דברים, הייתי זקוק לשנים האלה בחדר החזרות כדי ללמוד ולפעמים גם להעתיק. זה השתלם. אני מאוד גאה להיות חלק מהמקום הזה שחרט על דגלו לעשות אמנות בלי פשרות. זה לא ברור מאליו שתיאטרון ישראלי מציג את 'רביזור' במהדורה המלאה שלו".

"כי את רואה מה קורה בחוץ. זו לא עוד קומדיית סלון. עובדה שלא כל כך מכירים את המחזה הזה פה. כשאמרתי לאנשים שאני משתתף בהצגה 'רביזור' אמרו לי: 'מה, עושים עיבוד לרמזור? איזה מגניב!'. נכון שבהבימה העלו את 'מבקר המדינה' אבל זה גלגול מאוחר של המחזה המקורי והגאוני של גוגול. להעמיד דבר כזה על הבמה זה באמת מעורר כבוד".

"גוגול מציג את הטבע האנושי באופן מצחיק ומדויק, דרך עיני רנטגן של מטורף גאון. אתה פשוט לא קורא ולא מכיר חומרים כאלה. זה כמו אוצר בלום שנחבא במערה מבחינתי. למרות שאני בא מהסטודיו וניסן נתיב היה מעריץ שרוף של גוגול. מבחינתי יש בזה המשכיות. הסטודיו, גשר, כל המורשת הרוסית הזו היא משהו לשאוב ממנו וחשוב להעביר את זה הלאה למי שלא מכיר".

"הוא לוקח אותך בכל פעם קצת יותר רחוק ממה שחשבת שהוא קצת גבול היכולת שלך. הוא מאפשר לנו לבעוט בגבולות של המציאות בלי להלך באזורי הנוחות. זו מתנה גדולה לשחקן ללכת מעבר לבטוח. הוא מפתח ומשכלל אותך ונותן לך מקום להיות משוגע. הוא מאפשר לך להיות אתה פלוס, כי הדמויות שהוא מציב על הבמה הן באקסטרים שלהן וזה מגרה. אני אוהב להתגרות בקהל, להוליך אותו למקומות שבחיים הוא לא היה מעז ללכת ואיתו זה אפשרי".

"נו, כן. האישור שלו מאוד חשוב לי. הוא נותן לנו צורה ומחזיק אותנו במסגרת. יש הרבה יראת כבוד".